"ראינו גופות בצד הדרך": ד"ר רון לובל מברזילי חוזר לשבת השחורה בנתיב העשרה

ד"ר רון לובל עוד לא חזר לנתיב העשרה אחרי השבת השחורה של ה-7.10. כבר למעלה משישה חודשים שהוא מתגורר באשקלון, תחילה בתוך בית החולים ברזילי ואחר כך בדירה ששכר עם אשתו, ובינתיים הבית שהותיר מאחור בעל כורחו עובר תהליך ארוך של שיקום נזקי המלחמה.

גם לובל עצמו עובר תהליך דומה בכל הקשור לשיקום הנזקים הפנימיים שספג, בדמות 20 חברים ושכנים שאיבד מהמושב שהיה חלק מחייו בעשרות השנים האחרונות. "כולם היו שכנים וחברים שלי", נזכר ד"ר לובל, "יש עוד לא מעט חברים מהקיבוצים בעוטף שנהרגו וגם נחטפו. האבדות קשות מאוד והכאב גדול מאוד. לא יצא לי לבקר באף לוויה כי לא יצאתי מבית החולים בחודשים הראשונים, אבל הייתי באינספור ביקורי ניחומים".

היד שהצילה את חיי

כבר 30 שנה שעוטף עזה הוא חלק מנוף חייו של ד"ר רון לובל, מנהל מערך החירום של המרכז הרפואי ברזילי באשקלון. את לימודי הרפואה עבר בהצלחה באיטליה ולפני שהגיע למושב הכי דרומי בישראל עבד במשך שש שנים גם כרופא של קיבוץ זיקים. בברזילי הוא עובד קרוב ל-44 שנים, עם הפסקה של שש שנים במהלכן שימש כקצין מטה לענייני בריאות במינהל האזרחי בעזה, כולל פעילות בבית החולים שיפא ברצועה.

"אין צפי לחזרה לנתיב העשרה ולא לאף יישוב משמונת היישובים צמודי הגדר", מודה לובל, "וגם לא נראה שזה יקרה בחודשים הקרובים מכמה סיבות: יש עוד לחימה על הגדר וניסיונות חדירה, אין מערכות חינוך והקהילה כולה פוזרה בשבעה ובשמונה באוקטובר".

נתיב העשרה

באותו בוקר קשה של 7 באוקטובר, לובל, כמו רבים מתושבי הדרום והמרכז, חווה את התראות "צבע אדום" בלתי פוסקות וכמובן גל עצום של רקטות שנורו מרצועת עזה. אבל גם כמי שמורגל לירי רקטות, בתור תושב נתיב העשרה, הוא הבין שהפעם מדובר במשהו אחר וחריג לגמרי.

הוא לא חשב פעמיים וכבר החל להתארגן על מנת לנסוע לבית החולים ולמלא את התפקיד הכל כך חיוני שלו ביום הזה.

בשלב הזה הוא עדיין חשב שאמנם מדובר במתקפת רקטות גדולה ולא ידע כי באותם רגעים ממש, מחוץ לביתו כבר מסתובבים מחבלים חמושים שזה עתה נחתו במושב באמצעות מצנחי רחיפה.

אשתו יהודית, היא שמנעה ממנו לצאת כאשר אמרה לו שהוא לא הולך לשום מקום עד שהגל הזה נגמר וכדי להדגיש את דבריה היא שמה יד על ידית הדלת. "בכך היא הצילה את חיי", הוא אומר, "כי לו הייתי יוצא, הייתי פוגש את המחבלים שנחתו במושב והתחילו במסע ההרג שלהם".

את זה הוא הבין כמה דקות לאחר מכן, כאשר במערכת ההודעות הפנימית של המושב הודיעו שיש חדירה ושכולם נדרשים לסגור חלונות ודלתות וכי מי שמחזיק בנשק ייצא להגן על ביתו ועל הסביבה.

"שם קרה לי הנס השני, שלא היה לי נשק. כי כל מי שהחזיק נשק, יצא החוצה ונרצח, בהם גם חברים מכיתת הכוננות. הדבר הראשון שעשיתי כשירדנו לממ"ד היה להתקשר לבית החולים ולבקש לפתוח מקלטים וממ"דים לאור גל הרקטות, וגם לא לשחרר את משמרת הלילה. הערכתי שיש עוד מקומות שאליהם חדרו מחבלים, אבל לא ידעתי באמת מה קורה. הייתי בקשר עם חברה מבארי וקשהקשר פסק הבנתי שגם שם היתה חדירה".

"נתיב העשרה נכבש"

בשלב הזה, לובל הופך להיות נושא הבשורה המבהילה והוא ממהר לעדכן גורמים רבים במצב הזה. הוא מתחיל בלעדכן את מקום עבודתו, המרכז הרפואי ברזילי, שאמורים להיערך לקראת אירוע כזה.

"הטלפון השני לקצינת בתי החולים בדרום בפיקוד העורף ", משחזר לובל, "הערתי אותה והיא כמובן לא ידעה דבר. הטלפון השלישי היה לאגף לשעת חירום במשרד הבריאות, שם גם הערתי את האנשים משינה וזו היתה הפעם הראשונה שהם קיבלו מידע על האירוע בעוטף".

מה סיפרת להם?
"שנתיב העשרה נכבש בידי מחבלים של חמאס, ושאני מניח שיש עוד יישובים שאליהם חדרו מחבלים והצפי הוא לאירוע ענק. הבנתי מהניסיון שלי שמדובר במשהו חריג, אבל לא ידעתי עד כמה. ומשם התחלתי להפעיל את בית החולים במתכונת מלחמה".

המרכז הרפואי ברזילי בשביעי באוקטובר. צילום: דוברות ברזילי

ד"ר לובל וצוות בית החולים התכוננו ותרגלו מענה לאירוע חירום לאורך השנים, אבל איש לא חשב על לחימה בסדר גודל כזה כמו שאליו התעוררו באותה שבת. גם לובל עצמו לא תיאר שינהל את מערך החירום בעודו בממ"ד במושב, בלי חשמל, בלי מים, עם תקשורת שמתנתקת מעת לעת.

"למזלי היה לי בממ"ד טלפון קווי וכך יכולתי לקבל ולהעביר מידע לבית החולים ולהיות בקשר עם המיון", מגלה לובל, "מהרגע שנפתח החמ"ל הייתי איתו בקשר והעברתי דיווחים, ובתוך זמן קצר התחלתי לקבל דוחות על נפגעים ומצבם ומהמידע הזה הבנתי על חומרת הפציעות של חברים ושכנים שלי בנתיב העשרה. כעבור זמן מה הגיע מנהל בית החולים פרופ' חזי לוי למרכז הרפואי ונטל את הפיקוד על האירוע".

ד"ר רון לובל מתראיין. צילום: דוברות ברזילי

"גופות בצדי הדרך"

במשך שעות ארוכות היה לובל מסוגר בממ"ד עם משפחתו, כאשר בחוץ התחולל גיהינום. לאחר הגל הראשון של המחבלים החמושים והמאומנים, הגיע הגל השני של האספסוף שעבר מבית לבית כדי לבזוז ולטבוח במי שנותר בחיים.

גם כאשר חיילי צה"ל הגיעו והחלו בטיהור היישוב לא כל כך מהר הם הגיעו לבית משפחת לובל. מאחר והבית שלהם הוא הבית האחרון לפני החומה של המושב, החיילים הגיעו אליו רק אחרי 13 שעות, כאשר בחוץ כבר ירד החושך.

החיילים רצו לפנות אותו מנתיב העשרה למקום בטוח, אך הוא עמד על כך שלא להתפנות בחושך. "חשבתי שזה מסוכן מדי, שעדיין מסתתרים מחבלים במקום", הוא מסביר. אז המשפחה ישנה בממ"ד והחיילים הקימו עמדות סביב הבית. רק לאחר כמה שעות שינה, הם התעוררו, לקחו מעט ציוד ועלו על הרכבים כשהם מלווים ע"י כוחות צה"ל עד מחוץ ליישוב.

את המראות הקשים שראה לובל בדרך החוצה, הוא לא יישכח לעולם, "בית של זוג חברים שנשרפו בביתם. גופות מכוסות בצדי הדרך, שלא ידענו אם הן שלנו או שלהם. גם בדרך לאשקלון היו מוטלות גופות בצדי הדרך. המראה היה קשה מאוד, מפחיד, כואב ועצוב. המשכנו בשיירה לבית החולים אני, אשתי והבת שלנו שמתגוררת אצלנו מזה תקופה עם בנה בן ה-7. לשמחתי הוא היה אצל אביו באותה שבת. זה היה נס גדול".

"אין בית חולים בארץ שמתורגל בזה כמונו"

כאשר לובל נדרש להעריך את תפקוד מערך החירום של ברזילי באותו יום קשה הוא אומר כי "מערך החירום עבד מעל ומעבר למצופה".

הוא מתייחס בין היתר לכך שבשעות הראשונות הגיעו לבית החולים למעלה מ-220 נפגעים בדרגות פציעה קשות מאוד. שזה אירוע חירום רפואי חסר תקדים, "אין לזה אח ורע באף בית חולים בישראל, ולדעתי גם לא בעולם", הוא אומר ומדגיש כי "הפרוטוקולים שלנו עבדו היטב, הנהלים גם כן, ורוב הלקחים שהפקנו קשורים לשימור. המערכת עבדה מעולה, גם בטיפול בכמות אדירה של נפגעים וגם בשחרור והעברת חולים מאושפזים".

המרכז הרפואי ברזילי בשביעי באוקטובר. צילום: דוברות ברזילי

מסתבר שבמקביל לקליטה של מאות פצועים, המבצע של שחרור 50% מהחולים המאושפזים היא פעולה מורכבת לא פחות, "המשמעות היא לבחור את החולים שאפשר לשחרר, לכתוב להם מכתב שחרור מפורט, לספק תרופות לכמה ימים ואולי רכב שייקח אותם הביתה", הוא מסביר.

בנוסף, מערך החירום בבית החולים אמור לבצע גם פעולה שמוכרת מאוד לתושבי האזור, והיא העברת החולים מהמבנים הלא ממוגנים לאזורים הממוגנים. התיעוד המוכר של הפגים הרכים באינקובטורים שנאלצים לעבור טלטול רב, הפכה לסמל של ברזילי בכל מבצע צבאי או הסלמה. "לשמחתי או לצערי, אין בית חולים בארץ שמתורגל בזה כמונו. ולכן העסק עבד מאוד חלק", מסכם לובל. "כיום אנו בשלב שלמידה, תחקור יסודי של הארועים והפקת לקחים. לשמחתי ולגאוותי, מרבים הלקחים הם לשימור".