את ד"ר שמואל אפל אני פוגשת במקום שנראה נינוח בשבילו – מרפאת הנוירולוגיה בבניין מרפאות חוץ. ד"ר אפל, 51, נשוי ואב לחמישה ילדים ומתגורר במושב "בית גמליאל", שנמצא בחבל יבנה.
את דבריו הוא פותח באמירה נחרצת: "אם גוף האדם הוא מורכב מאוד, הרי שהמוח מורכב עוד יותר". ואם כן, למירב הבעיות הנוירולוגיות הקיימות, ישנה השפעה על המצב הקוגניטיבי, התנהגותי וכמובן הנפשי באופן ישיר והדוק. וכאמור טוען ד"ר אפל, "כי כמו שיש ביכולתו של המוח להעניק פקודה לאיברים מסוימים בעת תזוזה, כך יש ביכולתו העליונה לשמר ולבצע התנהגויות מסוימות, אשר הן חלק מהמוח וכמו-כן בהשראת ובהתהוות של מצב רגשי או נפשי כזה או אחר. ובעת פגיעה מוחית כזאת או אחרת, ניכרת הפגיעה המוחית באופן מיידי, אך הנזק שמאחר לבוא, לעיתים טמון דווקא בפגיעה הנפשית או קוגניטיבית".
מרפאות החוץ והמכונים בברזילי
לפי ד"ר אפל ישנן פגיעות ישירות בעת נזק מוחי, והן פגיעות מידיות, משום שהמוח הינו המנוע לכל אותם תהליכים אורגניים וגופניים. ולכן לעיתים תהיה פגיעה בסמוך מאוד לאירוע.
שאלתי אותו האם בעת פגיעה בה ישנו מחסור בחמצן יהיה נזק מידי או שמא רק לאחר פרק זמן ארוך? ד"ר אפל השיב כי לעיתים יש נזק מידי, שהוא מאוד משמעותי וניכר לעין, אך לעיתים הוא יכול להיות פחות משמעותי ואף ההתאוששות ממנו היא אינדיבידואלית תלוית האירוע והנזק שהתרחש. בנוסף זהו תלוי אדם – אם אלו צעירים ובריאים, אז היכולת להתאושש מנזק כזה היא קלה יותר, זאת בשונה מאנשים מבוגרים עם מחלות רקע שהיכולת שלהם להתאושש היא קשה יותר.
בסופו של דבר רמת ההתאוששות היא תלוית המרכיבים הגנטיים הטמונים בכל אדם ואדם. בנוסף חלק מיכולות ההתאוששות קשורות גם הן, לרכיב הפסיכולוגי. ולמעשה הגורם המרכזי, פרט לגורמים הפיזיולוגיים, הנראים לעין, הוא הגורם הפסיכולוגי, הסמוי לעין, שהוא כאמור השאלה עד כמה האדם בעל מוטיבציה ורצון לבצע טיפולים פיזיותרפיים כאלו ואחרים. "זה לא שאדם יושב בכורסא והגוף פשוט מחלים", הוא אומר.
שאלתי אותו כיצד הוא ניגש אל החולה, האם דרך המוח או דרך הלב? והוא השיב: "זאת שאלה מאוד חשובה. ובדרך כלל אי אפשר ללמד אותה בביה"ס לרפואה. ביה"ס לרפואה אולי נותן את הידע והמדע של הסטודנט כרופא, ואף מכשיר את המתמחים שלנו לדעת הן מבחינת אינפורמציה והן מבחינת איך לעשות את הדברים. אך אנו לא מלמדים איך וכיצד לדבר? או כיצד לגשת לחולה? אני לא יודע אם אפשר ללמד זאת. אך זאת כלי מאוד חשוב בעבודה שלנו. בעבודתנו נכללים היכולות להקשיב אל החולה ואף להכיל אותו". לסיכום לשאלה זו, אומר ד"ר אפל כי אם הרופא אינו קשוב ורגיש למטופליו, יהיה לו קשה לקבל את התמונה המלאה בעבור החולה, ע"מ שיקבל את הטיפול ההולם לו. ויתרה מזאת על מנת לטפל באותו חולה צריך לדעת לתקשר עימו ולהגיע איתו לשפה משותפת, שהיא מכרעת במתן הטיפול התרופתי והרפואי.
ד"ר שמואל אפל. צילום: צילום רפואי ברזילי
במהלך השיחה תהיתי על "הנקודת המכרעת" בחייו של ד"ר אפל שבה בחר להיות רופא? הוא השיב בחיוך: "אני לא חלמתי על זה, יש אנשים שרואים את עצמם מגיל הגן, אני לא כ"כ חשבתי קדימה, אלא כל פעם לקחתי החלטות לצעד הבא".
שאלתי את ד"ר אפל היו למי הוא היה רוצה לפרגן ולמה? "מחלקת הנוירולוגיה היא באמת מחלקה מיוחדת, במובן הזה שהיא בולטת בברזילי, ובכלל באיזור הדרום, היא מחלקה מובילה מבחינה מקצועית. יש לנו צוות מאוד מגוון ורופאים מאוד טובים, מובילים ובעלי שם, כל אחד בתחומו". הוא ביקש להודות ולפרגן לד"ר טכמנוביץ', ד"ר ניצן, ד"ר גפנד, ד"ר סקג'יו שהוא מצנתר מוח חדש. כמו כן הזכיר את ד"ר מילוא שייסד את המרכז לטרשת נפוצה. ולבסוף ציין לשבח את ד"ר אושורוב "שלקח את המקל" וממשיך הלאה. ואת ד"ר זאב ניצן, שהוא "איש יוצא דופן ואנושי". ומסכם: "כל הרופאים הללו הם רופאים מעולים משכמם ומעלה".
אך ייחודית המחלקה נמצא בשירות האנושי, כלומר היחסים האנושיים בה הם מאוד חמים ומלוכדים, "סוג של משפחה, תומכים אחד בשני", הוא אומר.
שאלתי אותו מה היה רגע של אושר בחייו המקצועיים? והוא השיב: "תת התחום שלי זה אפילפסיה, כלומר אני מרכז את המרפאה לאפילפסיה, ויש הרבה מאוד סיפורים סביב האפילפסיה. אבל אחד מהם נתן לי תחושה של הצלת חיים של אנשים. יש אישה שהייתה לה אפילפסיה קשה בצורה בלתי רגילה, היא הייתה מתאשפזת לעיתים פעמיים בשבוע עם התקפים בלתי נגמרים. ולצפות מהצד על ההשפעות של כך בכל תחומי החיים, כלומר על כל המעגלים, הן בפן המשפחתי, אשר הייתה על סף פירוק. וכמו כן כל מעגלי החיים שסבבו לה סבלו משום שהיא לא הייתה מאוזנת בכלל. אך לאחר מאמצים מאוד כבירים וגדולים, הצלחנו להשתלט על האפילפסיה בהצלחה, וממצב של להתאשפז פעמיים בשבוע, עכשיו היא כבר הרבה מאוד זמן חופשיה מהתקפים עם טיפול קבוע".
בשיתוף המרכז הרפואי ברזילי
