באות מאהבה: הכירו את המתנדבות במחלקת הילדים במרכז הרפואי ברזילי

מחלקת הילדים המפוארת שנפתחה בבניין האשפוז החדש היא אחת הגאוות הגדולות של המרכז הרפואי 'ברזילי'. אין מי שביקר במחלקה ולא נדהם מההשקעה והמחשבה שניכרים היטב בכל פינה, החל ממרפסת הגן המשקיפה אל הים, ציורי הקיר המלבבים המפארים אותה ועד החדרים שעוצבו בנוחות מירבית עבור הילדים והוריהם. אחת מפינות החמד במחלקה היא ללא ספק חדר המתנות, שהתחיל את פעילות בשנת 2015 במחלקה הישנה ועבר אחר כבוד גם למחלקה החדשה ונפתח מדי יום בזכות המתנדבות המסורות שמקבלות כל ילד וילד בחום ואהבה כאילו מדובר בנכדים שלהן שאומרות פה אחד ש"שום דבר לא דומה לחיוך של ילד מאושר ובשביל רגעים כאלה אנחנו כאן".

חדר מתנות, כשמו כן הוא – חדר מלא מתנות חדשות לילדים המאושפזים במחלקת הילדים. הילדים מוזמנים לבחור מתנה ביום ההולדת ולפני ובמהלך הטיפולים שאותם הם מקבלים. החדר צבעוני וכל קירותיו כוננויות עליזות וצבעוניות המכילות מתנות לילדים המאושפזים. החדר מתבסס בעיקר על תרומות ומנוהל על ידי דוברת בית החולים, איילת קדר.

"מקבלת יותר ממה שאני נותנת"

שוש דראך בת ה- 70, אם לבן ובת וסבתא ל- 6 נכדים, נולדה בהונגריה ובשנת 1958 אחרי מעבר בין שתי המעברות הגיעה לאשקלון עם הוריה, אחיה ואחותה. "יש לי זכרונות נפלאים מאשקלון, מתקופת לימודי בבית הספר היסודי 'ארלוזורוב' ובהמשך מתיכון אפרידר (היום 'רונסון'). בעיר הזו היכרתי גם את מי שהיה חלק מחיי 50 שנים, מתוכן 45 כזוג נשוי", מספרת שוש בקול רועד. "לפני חמש שנים בעלי נפטר. חמש שנים בהן אני בוכה. את חדר המתנות הכרתי בזכות חברתי הטובה שהתחילה להתנדב שם בעצמה. היא שיכנעה אותי שהגיע הזמן לצאת מהבית ולנסות למצוא אושר, גם אם לכמה שעות פעמיים בשבוע. את האושר הזה מצאתי שם בגדול ואני מודה לה על כך מאוד".

ברגע שאני מבקשת משוש לספר לי ההתנדבות שלה בחדר המתנות, דמעות הגעגוע לבעלה ז"ל מתחלפות בדמעות של אושר ושמחה. "יש ששואלים אותי אם לא קשה לי לראות ילדים חולים. התשובה שלי היא שאני רואה את חצי הכוס המלאה. הילדים האלה הגיעו למחלקה נהדרת, רופאים ואחים ואחיות מצויינים ובזכותם הם מחלימים".

שוש מתארת את המפגש עם הילדים כחוויה שנוגעת בכל תא בנשמה, לא פחות. "לפני זמן מה הגיע לחדר המתנות נער כבן 13 מלווה באמא שלו", היא מספרת. "האמא סימנה לי מאחורי גבו שאין סיכוי שהוא ישתף פעולה, אבל אני רק ראיתי בזה אתגר. הצעתי לאמא לצאת לנוח קצת ולהתרענן עם כוס קפה כדי שהיא תשאיר אותנו לבד. ברגע שהיא עזבה את החדר הנער הסכים לומר לי את שמו והסביר שהוא לא רוצה מתנה בשבילו אלא בשביל אחותו הקטנה, שבגללו נשארת לבד בבית כי אמא איתו כל הזמן. לא היה מאושר ממנו כשאמרתי לו שהוא יכול לבחור מה שירצה עבורה. הוא היה כל-כך מאושר כשעזרתי לו לבחור מתנה ורגע לפני שהוא עזב עם אמו, הוא נעמד בפתח הדלת ואמר לי 'דודה תודה. אני לא אשכח אותך לעולם'. המבט שלו מלווה אותי מאז ומוכיח לי שוב ושוב שאני מקבלת מהילדים הרבה יותר ממה שאני נותנת להם וזה שכרי".

שוש דראך. קרדיט: צילום רפואי ברזילי

לונה פארק של מתנות

החברה אותה הזכירה שוש היא חנה גייסינסקי, שבתה מלמדת בבית הספר 'שקד' הפועל במחלקת הילדים. "בתי סיפרה לי על חדר המתנות המופלא ושאלה אם ארצה להתנדב בו", מספרת חנה. "מיד עניתי לה שברצון רב ומאז אני כאן פעמיים בשבוע, כבר שלוש שנים".

חנה בת ה- 72, גימלאית, סבתא ל- 7 נכדים ו- 2 נינים, נולדה באוקראינה ובשנת 1972 עלתה לישראל. "שנתיים אחרי שהגענו לישראל קבענו את ביתנו באשקלון, כאן גידלתי את בנותיי ואני קשורה לעיר ולאנשיה מאוד. ההתנדבות בחדר המתנות בברזילי הוא המשך טבעי של הקשר הזה ודרך נעימה ביותר לתרום לקהילה הנהדרת שלנו ובעיקר לילדים המאושפזים במחלקה", היא אומרת בענווה. "חדר המתנות פעיל בזכות תרומות של אנשים טובים מהעיר והסביבה וגם לא מעט שמגיעים מערים רחוקות, מוסדות, ארגונים וחברות וגם תלמידים מבתי ספר ודיירים בדיור מוגן ובתי אבות. כל תרומה היא מבורכת, בין שהיא מגיעה כמתנה ובין שהיא ניתנת בכסף. זה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות של כל-כך הרבה גורמים שבזכותם חדר המתנות הפך לחדר האושר של הילדים המאושפזים".

חנה מגיעה לחדר המתנות פעמיים בשבוע ואין יום דומה למשנהו. "התגובות של הילדים נעות בין הפתעה מוחלטת לבלבול מכל העושר שהם רואים סביבם. ברגע שהם נכנסים הם מוצפים בצבעים עליזים, במדפים עמוסים בכל מה שהם רק חלמו עליו, ממש כמו לונה פארק של מתנות", ממשיכה חנה. "כל ילד יכול לבחור מתנה אחת בזמן האשפוז וזה מקסים לראות אותם כשהם מתלבטים מה לקחת איתם למחלקה, חלקם שואלים אם זה אמיתי ואם הם יוכלו לקחת את המתנה הביתה. כשהם מבינים שכן, הם מלאים בהכרת תודה. העובדה שאני יכולה להיות חלק ממעגל של אנשים שגורמים הנאה לילדים ולשמח אותם ברגעים שהם מפוחדים או עצובים בגלל האשפוז, ממלאת אותי יום-יום בסיפוק גדול".

חנה גייסינסקי. קרדיט: צילום רפואי ברזילי

"ההורים מתעקשים לשלם"

דלית ביטון בת ה- 52, נשואה ואם לנער בן 17, עובדת בצהרון של גני ילדים ומתנדבת במרכז הרפואי ברזילי כחמש שנים. "תחילה התנדבתי בפרויקט של עמותת "ושמחת" של משפחת לרר, עם עגלה של כריכים שחילקתי למשפחות של המטופלים", מספרת דלית. "ריקי לרר הכירה לי את איילת קדר, דוברת בית החולים, שחשפה אותי לחדר המתנות ונכבשתי בקסם מהרגע הראשון".

דלית אומרת שאין לה מספיק מילים לתאר את תחושת הסיפוק שהיא חווה אחרי כל יום בו היא חוזרת הביתה מההתנדבות. "בזכות הנתינה אני חוזרת טעונה עם מצברים מלאים באושר. הילדים שנכנסים לחדר המתנות כל-כך מתלהבים ממה שהם רואים, לא משנה אם זו מתנה שנרכשה בשקל או מתנה בעלת ערך רב, אין מראה יפה מזה. ההורים מופתעים לא פחות מילדיהם ושואלים שוב ושוב כמה זה עולה, מתעקשים לשלם ומתקשים להאמין שכל הטוב הזה מקורו בחסד ובתרומות".

לדלית המון סיפורים מרגשים על מפגש עם ילדים חולים, אבל אחד נחרט בזכרונה במיוחד. "כשחדר המתנות היה במקום הישן, פגשנו אשה ערביה מעזה ששהתה בבית החולים לצד הנכד שלה כמעט שנה כי אביו לא קיבל אישור", היא מספרת בהתרגשות. "היא הייתה מגיעה לחדר פעם אחר פעם ומספרת שבעזה אין לילדים משחקים. היא נגעה ללב של כולנו. בגלל שהנכד היה מאושפז כל-כך הרבה זמן נתנו לו עוד ועוד מתנות וכל פעם מחדש היא הייתה נרגשת ורצתה לנשק לנו את הידיים. ביום השחרור היינו צריכים לחפש עגלה כדי לעזור לה להעמיס את כל המתנות חזרה לעזה. ברגעים האלה אמרתי לעצמי שלמרות שהם מגיעים מהמקום ממנו נורים עלינו טילים, אנחנו מחזירים להם בטוב. אני בטוחה שבזכות המתנות והיחס החם והאוהד שהסבתא והנכד קיבלו, לצד הטיפול הרפואי המצוין אנחנו ניזכר אצלם כחווייה טובה. היכולת לשמח ילד חולה לא מבדילה בין ילדים וזו הגדולה של החדר הזה – נתינה ללא תנאי".