זה מקצוע שוחק, לא מוערך מספיק ולא ממש מתגמל. ובכל זאת, בכל שנה נרשמת עלייה בפונים ללימודי סיעוד. אם תשאלו את מי שנמצא כבר שנים בתוך מערכת הבריאות התשובה ככל הנראה תהיה שלשליחות אין מחיר. לרגל יום האחות הבינלאומי מספרות ארבע אחיות אחראיות במרכז הרפואי ברזילי על הבחירה במקצוע הסיעוד הלא מובן מאליו ועל הזכות להגיע בכל יום לעבודה עם חיוך.
יונה תקתוק – אחות אחראית במכון להמטולוגיה
יונה תקתוק, אחות אחראית במכון להמטולוגיה, מסכמת 32 שנה במילה אחת – סיפוק. היא החלה את דרכה לא רחוק מהמחלקה בה היא עובדת, בבית הספר לסיעוד בבית החולים כמורה ומדריכה. אבל אחרי שנחשפה לעולם עליו הרצתה היא החליטה לעבור מתחום ההדרכה לתחום השירות.
במכון להמטולוגיה במרכז הרפואי ברזילי נותנים שירות לחולים הסובלים ממחלות של מערכת הדם, הלימפה, מערכת הקרישה, ומחלות שמקורן במח העצם. כמו כן, מתבצעות פעולות שונות כולל דיקור מח עצם לאבחון מחלות המטולוגיות והמטו-אוקולוגיות, פלסמהפרזיס ומתן טיפולים כימיים למחלות גידוליות של מערכת הדם והמערכת הלימפטית, וכן שירותים נוספים.
צוות המכון מטפל בכל יום בעשרות מטופלים ומלווה את החולים החל מרגע הבירור ועד למתן טיפול בשלבים השונים של המחלה, ולעיתים גם בסוף חייהם. זמן לא מועט שבו מודה יונה נוצרים קשרים אישיים עם החולים שהם הרבה מעבר לקשר של מטופל-מטפל.
"התפתחות הרפואה הפכה לא מעט מחלות מאקוטיות לכרוניות וזו הסיבה שהקשר עם המטופל הוא לא רק יומיומי אלא נמשך שנים", מספרת יונה. "בכל הזמן הזה המטופלים משתפים את החששות שלהם, החוויות שלהם והתחושות שלהם, אתה מספר את ההוויה שלך והקשר האישי הוא בלתי נמנע. כך, שלצד האהבה הגדולה למקצוע ולמטופלים יש לא מעט רגעים לא פשוטים".
הרגעים הלא פשוטים תופסים את יונה גם בבית, לשם היא לוקחת מקרה של חולה צעיר שנפטר, אישה שגילתה כי היא חולה במחלה קשה או חולה ערירי שאין מי שיטפל בו מחוץ לבית החולים. במשך תקופה ארוכה, בעיקר בתחילת הדרך, היא התקשתה לעשות הפרדה בין העבודה לבית עד שבני משפחתה אמרו לה 'עד כאן'. הם התקשו להכיל את הסיפורים ואת מה שיונה עוברת ביומיום, "לקח לי זמן לעשות את ההפרדה הזו. הייתי שוקעת במחשבות ובמקום מסוים זה הקשה עליי לתפקד. אז למדתי לדבר ולהוציא את זה החוצה יחד עם הצוות שעובד איתי", מסבירה יונה. "פיתחתי סוג של שגרה שבה אנחנו מדברים בינינו על כל מה שקורה, לעיתים בשיתוף העובדת הסוציאלית. עודדתי את כולם לדבר, לחשוף, לספר ולא להשאיר כלום בבטן. מעבר לכך, אנחנו משתדלים גם לעשות דברים יחד מחוץ לשעות העבודה, לצאת, לבלות, לרוקן קצת את המחשבות ולאוורר את התחושות. יש לנו צוות מדהים, מיוחד, איכותי, מקצועי, אמפתי ובלעדיהם קשה היה לכל אחד מאיתנו לעבוד ולשרוד לבד. מצד שני, אנחנו נאחזים גם בדברים השמחים שכן קורים במכון, בהצלחות ובמילים החמות והמפרגנות שמרעיפים עלינו המטופלים. וזה מה שבעיקר נותן לנו את הכוח להמשיך הלאה עם חיוך. אבל זה לא שחור ולבן, ובאיזשהו מקום משהו תמיד ילווה אותך. זה המקצוע".
ועדיין, אם תשאלו את יונה אם היא חשבה אי פעם לעשות משהו אחר היא תשיב בשלילה. מבחינתה ביום שבו היא לא תקום עם חיוך לעבודה זה היום שבו היא תעזוב את בית החולים. למזלנו, היא עדיין לא הגיעה לשם וכפי שהיא מדברת על מקום העבודה זה כנראה גם לא יגיע, "בשורה התחתונה זו לא קריירה – זה ייעוד. מדובר בתחום מרתק, מעניין, מתפתח, בעל אפשרויות בלתי מוגבלות ועם המון גיוון. לצד האחריות, הלחץ האדיר והקושי אתה כל הזמן לומד מיומנויות חדשות, עובר הכשרות מקצועיות ומקבל סמכויות מצילות חיים. צוות הסיעוד הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הבריאות ויד ימינו של הרופאים שבזכותנו מצליחים בעבודתם. בכל פעם שאני פוגשת קבוצות של סטודנטים כמדריכה, גם כאלה שעושים הסבה וחצו מזמן את העשור הרביעי, אני רואה את המוטיבציה וזה מרגש אותי מאוד. הם הגיעו למקצוע הזה מתוך בחירה ולא מתוך אילוץ. אני ממליצה לכל מי שאוהב את זה והתחום נוגע לו שלא לוותר, כמו באהבה, גם למקצוע הזה אין גיל".
יונה תקתוק – אחות אחראית במכון להמטולוגיה. קרדיט צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
מלי קדוש – אחות אחראית במכון גסטרואנטרולוגיה
אם אי פעם תרצו לדעת איך נראה ברק בעיניים כדאי שתדברו עם מלי קדוש, אחות אחראית במכון גסטרו במרכז הרפואי ברזילי. גם אחרי 36 שנה היא לא מפסיקה להתרגש בכל יום מחדש. ובכל יום היא מודה למורה שבגיל 16 עיצבה לה את הקריירה, העתיד ובעצם את החיים עצמם.
מלי למדה במסלול ביולוגיה ושנתיים לפני שסיימה את הלימודים הציעה לה המורה לעבור למסלול סיעוד שנפתח לא מזמן. היא כנראה ראתה במלי את מה שמלי גילתה רק שנים אחרי. עם סיום הלימודים היא החלה לעבוד כאחות במחלקת נשים ומיד הרגישה שייכת, חלק בלתי נפרד ממשפחת ברזילי. אחרי 22 שנה במחלקה, כשהיא כבר אמא לילדים, השלימה מלי בשנה וחצי אינטנסיביות תואר אחות מעשית. אז הוצע לה קידום כאחות אחראית במכון גסטרו. מלי התלבטה בהתחלה, היה קשה לה לעזוב את הבית השני שלה שעם הזמן הפך לבית הראשון. הבטיחו לה שהיא לא תצטער והיא ביקשה רק דבר אחד – לתת לה אופציה לחזור במידה ותרצה. זה לא קרה, וכבר 14 שנה שהיא שם. מודה שוב למי שראה בה את מה שהיא גילתה רק בדיעבד.
"מהיום הראשון שלי במכון הרגשתי שליחות ושייכות. הבטיחו לי שיהיה לי טוב, ביקשו ממני לנסות ואמרו לי שלא אצטער, והם צדקו בגדול", מספרת מלי. "אין יום שאני לא מגיעה עם חיוך מאוזן לאוזן, גם אם אני לא מרגישה טוב. אפשר לספור על שתי ידיים את הימים שבהם לא הגעתי בגלל מחלה, בכל שנותיי כאחות. כל יום לא דומה ליום שלפניו. כל יום הוא אתגר בפני עצמו. אני עושה את העבודה שלי באהבה ועם סיפוק אדיר. אני לא רוצה לחשוב על היום בו אצא לפנסיה, ימים שבהם נתינה לא תהיה חלק מהשגרה. זה המקום שלו אני קוראת בית ונמצאת בו יותר משאני נמצאת בבית הפרטי שלי".
המכון למחלות דרכי העיכול והכבד הינו מוסד אקדמי המסונף לאוניברסיטת בן-גוריון ומעניק את כל השירותים הנחוצים והייחודיים, המאפשרים מניעה, אבחון וטיפול של מחלות דרכי העיכול והכבד תוך התייחסות רב-מערכתית לסוגיות המטופל. במסגרת המכון מתבצעת פעילות קלינית, אנדוסקופית ומחקרית שנועדה לקדם ולהטיב את הטיפול במטופלים. המכון מטפל בכל יום בעשרות חולים המאושפזים במחלקות השונות, וכן במטופלים המגיעים מתוך הקהילה. במכון עובדים 3 רופאים, 4 אחיות וטכנאית, או כפי שמלי קוראת לצוות הרפואי – משפחה.
"למרות המחלות הלא פשוטות שבהן אנחנו מטפלים, אנחנו לא רואים בזה עבודה, אלא המקום שבו אנחנו עושים טוב לאנשים. כולנו נותנים יד וזורמים עם רוח הנתינה למען המטופלים", מסבירה מלי. "אני דואגת להעביר לצוות את המסר שאם הם לא ישמרו על הקן החם שבנינו פה אז לא באמת עשינו משהו למען רווחתנו ורווחת המטופל, ולא בכדי כולם תומכים אחד בשני. אם עבר עלינו יום קשה אני מבטיחה לצוות שמחר יהיה קל יותר. אני מעודדת אותם לדבר על הדברים, לשתף ולשאוב עידוד אחד מהשני. למרות שאני לא כזו זקנה, כולם קוראים לי 'האמא של המכון'. גם אני, לעיתים, מוצאת את עצמי לוקחת את העבודה הביתה וזה לא פשוט לעשות את ההפרדה, אבל הניסיון מייצר באופן אוטומטי את ה'סוויטץ'. לומדים לחיות עם זה, וכשאת עושה דברים באהבה קל יותר להתמודד עם הקושי".
כל מי שמדבר עם מלי על עבודתה בטוח שהיא התחילה לעבוד רק אתמול, גם אם עברו למעלה מ-30 שנה. מבחינתה מדובר במקצוע לכל החיים בו לומדים בכל יום משהו חדש, מאתגר ומפתיע. אם היו נותנים לה לבחור את מסלול חייה מחדש, היא הייתה מגיעה לאותו מקום מבלי לחשוב פעמיים, היא פשוט לא רואה את עצמה עושה משהו אחר, "אין יום שאת לא מסיימת אותו עם תחושה שעשית טוב, שעזרת ותרמת. מטופלים פוגשים אותי ברחוב ומחבקים אותי כמי שהצילה את חייהם, לפעמים הם חוזרים במיוחד בשביל לתת מילה טובה. יש לי קלסר עב כרס עם כל מכתבי התודה וההערכה, והפרגון הזה הוא לא מובן מאליו. הוא מה שנותן את הדלק לקום לעבודה בחדווה. גם ההנהלה לא חוסכת במחמאות ובמילים חמות. מפרגנים לך, מעודדים אותך ועוזרים לך. השם שלך הולך לפנייך וזו תחושת גאווה אדירה. וכשנותנים לנו את הקרקע הפורייה הזו, את נותנת את כל כולך למטופלים. את מבצעת הלכה למעשה את מה שהמרכז הרפואי מאמין בו – שהאנשים הם לפני הכל".
מלי קדוש – אחות אחראית במכון גסטרואנטרולוגיה. קרדיט צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
אוסנת בן-חמו – אחות אחראית במכון ריאות
סגירת מעגל. אין דרך אחרת לתאר את המסלול של אוסנת בן חמו. היא הגיעה למרכז הרפואי ברזילי כבת שירות לאומי במחלקת אורתופדיה. כשסיימה את השירות היא התלבטה בין לימודי קרימינולוגיה לסיעוד. לבסוף הלכה על האופציה השנייה וחזרה לבית החולים כאחות מוסמכת בדיוק לאותה מחלקה בה עשתה את השירות הלאומי. לאחר שהשלימה את התואר הראשון היא עברה למחלקה הגריאטרית בבית החולים ומשם למכון ריאות בו היא נמצאת כבר 19 שנה, שבע שנים מתוכן כאחות אחראית ומומחית לטיפול בשחפת.
בניסיון למגר את המחלה שנכחדה מן העולם אך חזרה והתפרצה שוב בתקופה האחרונה, החליט משרד הבריאות להקים תשעה מרכזים המתמחים במחלה, ובית החולים ברזילי הוא אחד מהם. במערך רפואת הריאות הוקמה יחידה ייחודית – המלש"ח (המרכז לאבחון וטיפול בשחפת), היחיד שנותן מענה בתחום זה לכל אוכלוסיית האזור כולל אשדוד, אשקלון, קריית מלאכי, קריית גת, שדרות והישובים הסמוכים.
היחידה מורכבת מרופאים ואחיות שעברו הכשרה מיוחדת לבירור, אבחון, ניהול וטיפול במחלת השחפת, והיא בין היחידים בארץ שממוקמת בתוך המרכז הרפואי עצמו כך שכל תכנית הטיפול מתבצעת במקום אחד וכוללת השגחה ישירה של אחות על המטופל. במקרה והמטופל הוא סיעודי או מעדיף להיות בבידוד בביתו, אחות מבית החולים מגיעה אליו כל יום הביתה ומעניקה לו טיפול אישי ארוך טווח.
כמו כן, עובדת מלי בשיתוף עם מרכז הבריאות על העלאת המודעות למחלה בקרב התושבים והצוות הסיעודי, בין אם במעבר במחלקות השונות או ביציאה לקהילה. בזכות המעקב הצמוד והמקצועי הצליחה היחידה למגר באופן משמעותי את מחלת השחפת.
בנוסף, המרכז הרפואי ברזילי שם לו כייעד את פיתוח מערך הריאות לאקדמי, חוקר ומוביל, אשר ייתן מענה קבוע ותומך לסובלים ממחלות ריאה והפרעות נשימה.
"כשאת יודעת שהצלת לחולה את החיים, ולו בזכות אבחון נכון, מקצועי ומדויק, זה בדיוק המקום שבו אני מודה לאל על שבחרתי להיות אחות", מספרת מלי. "נכון, עם השנים האופי של המקצוע השתנה אבל השליחות עצמה לא השתנתה. אם בעבר התמקד מקצוע הסיעוד באחות לכל חולה, היום עם מיעוט אחיות וריבוי מטופלים קשה יותר לשמור על מגע ישיר עם החולה. אולם, בכל שנותיי כאחות אם הייתי מרגישה, ולו לרגע, שאני לא מצליחה לתת טיפול ישיר לחולה כפי שאני מאמינה הייתי קמה והולכת. זה בהחלט אתגר, אבל אני מגיעה לעבודה בכל יום בדיוק בשביל המטרה הזו. היכולת להכיל כל מטופל, להתייחס אליו ברגישות הראויה ולתת לו את האמפתיה, ההקשבה ואת הלב כאילו היה המטופל היחיד. זו הסיבה שקשה לי מאוד לעשות את ההפרדה בין העבודה למשפחה. כמה שאני מנסה, ב-90% מהפעמים אני לא מפסיקה לחשוב על המטופלים. זה חלק ממני וקשה לי מאוד להתנתק. אולי בגלל שמבחינתי זו לא עבודה זה פשוט בית".
לדבריה של אוסנת אם אין לך את הכישורים הדרושים מאחות, ולאו דווקא בקטע המקצועי אלא בעיקר האישי, כדאי לוותר מראש. גם 34 שנים אחרי היא אוהבת את העבודה שלה, את המטופלים ואת הסיפוק. וכן, גם היא טוענת שאם היו שואלים אותה היום מה היא תרצה להיות כשתהיה גדולה היא ללא ספק תשיב – רק אחות. "קראו לי משוגעת כשלחצתי על הבת שלי ללמוד את המקצוע, אבל לא ויתרתי ולבסוף הצלחתי לשכנע את הבן שלי ללמוד סיעוד", היא מסכמת. "אין מקצוע מספק, מהנה ומדהים מזה. זה משהו שנמצא בנשמה. זו נתינה בלתי פוסקת. אהבה ללא תנאים".
אוסנת בן-חמו – אחות אחראית במכון ריאות. קרדיט צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
מזל אמויאל – אחות אחראית במכון אונקולוגיה
עוד כשהייתה ילדה, במשך ארבע שנים רצופות, התחפשה מזל לאחות. מילדות היא ידעה שזה מה שהיא תרצה לעשות כשתהיה גדולה. היום, 32 שנה אחרי, היא מסכמת שנים של עשייה, נתינה וסיפוק עצום.
את דרכה במרכז הרפואי ברזילי התחילה מזל במחלקה פנימית. לאחר שסיימה תואר ראשון ושני, עברה עשרות קורסים והכשרות היא מונתה לאחות אחראית במערך האונקולוגיה. במסירות אין קץ היא מעניקה טיפול לחולים שאובחנו בשלבים שונים של מחלת הסרטן. כששואלים אותה איך היא מצליחה לשמור על אופטימיות באחד מהמקומות הקשים ביותר, היא עונה תמיד "אם לא אני אז מי?", ומוסיפה. "זה הייעוד שלי. אני גאה במקצוע שבחרתי, אני נותנת את כל כולי עבור המטופלים מתוך מחויבות עמוקה להעניק להם את הטיפול הטוב ביותר לו הם ראויים. זה תפקיד מאתגר עם המון אחריות ואני מבצעת אותו באהבה גדולה. יחד עם צוות המערך המקצועי והמיומן אנחנו דואגים תמיד להציב את המטופל במרכז".
מזל אמויאל – אחות אחראית במכון אונקולוגיה. קרדיט צילום: דוד אביעוז, צילום רפואי ברזילי
בנוסף להיותה אחות אחראית, מזל היא גם מומחית קלינית בטיפול פליאטיבי תומך. מדובר בתחום חדש, תת התמחות רפואית, שנועד לבנות תכנית טיפול מותאמת אישית לכל חולה סרטן וליווי רציף שלו ושל בני משפחתו החל מרגע האבחון ועד אחרון הטיפולים, "מדובר בשירות ייחודי וחלק חיוני מהצוות המטפל", מסבירה מזל. "אנחנו דואגים לשמירה על הרצף הטיפולי שחשוב כל כך במאבק במחלת הסרטן ונותנים מענה לצרכים המיוחדים של כל חולה ובני משפחתו, בין אם מדובר בתמיכה פיזית, רוחנית, רגשית, הקלה בתסמינים ובתופעות הלוואי. וזאת יחד עם צוות רב מקצועי שעוטף את המטופל לאורך כל הדרך".
כמו כן, מזל שותפה למחקרים שונים בארץ ובעולם. בימים אלו היא אף מבצעת מחקר במכון האונקולוגי לגילוי מוקדם של המחלה בקרב בני משפחתם של המטופלים, מעקב צמוד אחריהם, העלאת מודעות ומתן מענה מקצועי, במטרה להקטין את אחוזי החולים במחלה. מדובר ללא ספק בנדבך חשוב בתפקיד האחות שמקדם את הרפואה ומציל חיים.
המכון האונקולוגי במרכז הרפואי ברזילי קיים מזה למעלה מ-25 אותו פוקדים מדי שנה כ-5,000 מטופלים ומתקבלים כ-500 חולים חדשים. במכון פועל צוות רב מקצועי הכולל בין היתר רופאים מומחים, אחיות אונקולוגיות אקדמאיות בעלות הכשרה על בסיסית, פסיכולוגית קלינית, דיאטנית קלינית ועובדות סוציאליות.
צוות המכון מתמחה במתן כימותרפיה, אימונותרפיה, תרופות ביולוגיות, טיפולים הורמונליים וטיפולים נלווים דוגמת טיפול בכאב ותמיכה רגשית ואישית. במכון מטפלים בכל הסוגים של מחלת הסרטן בעזרת האמצעים החדשניים והמתקדמים ביותר הקיימים בעולם הרפואה בארץ ובעולם, "כל חולה המגיע אלינו מקבל את הטיפול המותאם לסוג הגידול ולשלב המחלה בו הוא נמצא, תוך שמירה על סטנדרטים ברמה בינלאומית. יש לנו צוות רפואי מקצועי בעל ידע מתקדם ואנחנו משתפים פעולה עם מומחים שונים בבית החולים במטרה לבחון ולהתייעץ על מתן הטיפול הטוב ביותר עבור החולים. אם בעבר היו פרוצדורות שהיו נחלתן הבלעדית של הרופאים, היום האחיות משולבות באותן פעולות באופן גורף. החשיבות לכך היא עצומה, זה בעצם מיצוי הפוטנציאל העצום של האחות. וזה חלק בלתי נפרד מטיפוח המקצועיות והשאיפה למצוינות מתוך החזון שהנחיל בית החולים. כאחות, את מרגישה שאת לוקחת חלק בעשייה פורצת דרך ומעניקה שירות איכותי מתוך תחושת שליחות למקצוע. ההצלחה הזו, שאותה מובילה הנהלת בית החולים, נותנת לנו המון כוח ותעצומות נפש".
כחלק מאותו שירות מקצועי, מכיל ואמפתי שמזל מציינת, הוחלט במכון האונקולוגי לפנות יום אחד במהלך השבוע בו מתמקד הצוות הרפואי במטופלים חדשים שאובחנו לא מזמן כחולים במחלה. לאורך כל היום, וכשהם יושבים עם כל מטופל באופן אישי במשך שעות, מעניק הצוות ייעוץ והדרכה, מתן מענה לשאלות של החולה ובני משפחתו ובנייה של חוזה טיפולי. יחד הם מגדירים את הטיפול, סדרי העדיפויות ומתאמים ציפיות לקראת הדרך הארוכה שעומדת בפני המטופל. התמיכה האישית נותנת למטופלים ביטחון ולא פעם מפחיתה חרדה בפני הבאות, והיא חלק עיקרי בתרומה לרווחת המטופל.
"זה קשה, טראומתי והעומס הנפשי הוא גדול, אני מזילה לא מעט דמעות, לפעמים גם מול המטופלים עצמם. יש מצבים שבהם אני מגיעה הביתה ולא מדברת עם אף אחד. לוקחת את הזמן לשבת עם עצמי לבד, לעכל את היום ולהתאושש ממנו. בשעות הפנאי אני מתעסקת בעיקר באומנות, עיצוב ויצירה כדי להכניס קצת צבע לעולם שברובו הוא שחור ולבן, ולוקחת חלק בימי עיון, כנסים וסדנאות שעוזרים לי לדבר, לשתף וללמוד מגורמים מקצועיים. אבל זו בעיקר שליחות. עלינו מוטלת המשימה לתת כוח למטופלים, ליצור עבורם רשת ביטחון, להיות פה אך ורק בשבילם ולתת להם את כל התמיכה לה הם זקוקים. אני גאה במה שאני עושה ובהיותי אחות. זה אחד מהמקצועות המספקים והמתגמלים ביותר, ולא משנה איך היו מגלגלים את החיים שלי, הייתי מוצאת את עצמי במקצוע הנפלא והכל כך חשוב הזה".
כתבה שיווקית
