כשהגר חופש מתעוררת בבוקר ואורזת את בגדי העבודה שלה היא מכניסה לתיק שמלה מצחיקה, פרחים לשיער, את גיטרת היוקללי הקטנה שלה, תיבת נגינה קטנה ואת מומו, בובת הקוף הרגיש. חופש לובשת גם חיוך ענק, מצטיידת בהרבה שמחה ומתייצבת כבר יותר מעשור לתפקיד הכי רציני שעשתה בחייה: ליצנית רפואית. בבית החולים ברזילי מכירים אותה כולם בשם מימי, וכשהחולים פוגשים אותה, היא מצליחה להשכיח מהם את מצבם, והם שואבים ממנה עידוד ובת צחוק.
הגר חופש, מימי הליצנית. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
מימי מחלקת את יומה בין המחלקות השונות בבית החולים, מחלקת ילדים, חדר לידה, המחלקה ל-IVF (טיפולי הפרייה), בדיאליזה ואפילו בפגייה, במטרה להפחית את הלחץ, הפחד והעצב אצל החולים, ובכך לסייע לצוות הרפואי. תפקיד רציני, כבר אמרנו?
כוכב נולד במחלקה
אז היום של מימי מתחיל באחת המחלקות שאליה היא מגיעה בבוקר. “אני מגיעה למחלקה, פוגשת את החולים, רוקדת, שרה, מנגנת ביוקללי”, מספרת חופש. “הרבה פעמים אני נכנסת לחדר מלא בילדים, ויחד איתם אנחנו הופכים את המקום. לפעמים אנחנו עורכים תחרויות שירה, כמו 'כוכב נולד' ו'אקס פקטור'. החדר הופך ברגע לאולפן הקלטות, הילדים מקבלים תפקידים של הנחיה ושירה. לפעמים בעזרת דמיון מודרך אנחנו הופכים את המחלקה ללונה פארק, מדמיינים גלגל ענק, צמר גפן מתוק, אני משמיעה מוזיקה ששומעים בלונה פארק, ההורים משתתפים, ואת מקום השעמום והפחד ממלא תוכן מצחיק ומרגש. אני עובדת בעיקר עם מוזיקה ומקימה להקות עם הילדים”.
מעבר לצחוקים ולבידור שעושה חופש במחלקות השונות, היא גם מסייעת לעתים בהליך הרפואי עצמו, בעיקר כאשר מדובר בילד החושש מפני הליך כלשהו. “יש לי בובת קוף שקוראים לו מומו, ויחד איתו אני עושה לילדים סימולציות של הליכים רפואיים”, מסבירה חופש. “כשילד צריך לקחת תרופה וחושש, אז קודם מומו הקוף לוקח את התרופה. כשמודדים לחץ דם, אני מלבישה לו גם את הערכה. העבודה שלי כרוכה בהמון אלתור, ערנות והקשבה. הדרך שלי היא להתקרב בעדינות ובסבלנות. כשאני רואה ילד מפוחד, אני מבקשת רשות בעיניים להתקרב. אם הילד עושה כן עם העיניים, אני עושה עוד צעד לעברו. חשוב להדגיש שאני לא לבושה כליצנית יום הולדת, לא מאופרת בכבדות, אני משדרת נגישות לכולם, ויחד עם זאת גורמת להמון צחוק. לפעמים אני מחליפה את השמלה שלי בגלימה של וונדר וומן. כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ הגיע לארץ, התלבשתי כמו אשתו ואמרתי לחולים שאני מלניה. כשהייתה פה בריטני ספירס, אז שרתי שירים שלה, ואני מרעננת על בסיס קבוע את הרפרטואר. הרבה פעמים לפני שאני נכנסת אני מנגנת מחוץ לדלת, והילדים כבר יודעים שאני באה ומחכים לי, מתחבאים מאחורי הווילון ועושים לי קוקו”.
רופאת חלום. הגר חופש. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
“אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם”
את דרכם החלו הליצנים הרפואיים בכלל בניו יורק, אי שם באמצע שנות ה-80, “במסגרת תכנית שנקראה ‘יחידת הליצנות הרפואית של קרקס התפוח הגדול’, שהוקמה על ידי מייקל כריסטנסן. כריסטנסן היה זה שטבע את המשפט: ‘אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם’. אני עצמי משתייכת לעמותה שנקראת ‘רופאי חלום’, קבוצה של אמנים בעלי רקע באמנויות הבמה (משחק, תיאטרון רחוב, ליצנות ועוד) שעוברים הכשרה מתאימה לעבודה בבתי החולים. הגישה של 'רופאי חלום' היא ראיית עבודת הליצן הרפואי כטיפולית מעבר להומור; ובדומה לצוותים הרפואיים בבתי החולים, אנחנו, 'רופאי חלום', פועלים בימים ובשעות קבועות. העבודה שלנו היא באחריות בתי החולים, כל בית חולים על פי צרכיו”.
מה בעצם תפקידם של הליצנים הרפואיים?
“הליצנים הרפואיים דואגים לצרכים נפשיים וחברתיים של החולים המאושפזים. הם מסיחים את דעת החולים במהלך תהליכים כואבים ומפחידים ועוזרים להם להסתגל לשגרת בית החולים. אווירת הכיף והצחוק עוזרת להשכיח מן החולים לרגע את מחלתם ולהפיג את המתח בו הם מצויים. לכל ליצן רפואי יש את הגישה שלו, וכל אחד משתמש בכישורים אחרים, כגון קסמים, פיסול בלונים, סיפור סיפורים ועוד, על מנת לספק לילדים, למבוגרים ולהורים מנות כיף שתעזורנה להם להתמודד עם הרגשות הרבים שהם עלולים לחוות בזמן השהייה בבית החולים, פחד, דאגה, בדידות ושעמום. הרבה פעמים הורים מעמידים מולי ילד ואומרים לי, 'תצחיקי אותו'. זה משפט שמצחיק אותי, כי התפקיד חייב להיות עם המון המון רגישות”.
מימי בואי למיון. הגר חופש. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
מימי בואי למיון
כאמור, עבודתם של הליצנים הרפואיים נעשית צמוד לצוות הרפואי ועל פי בקשתו. “אני משתתפת בישיבות צוות ובמפגשים עם הורים כחלק בלתי נפרד מהם. אני רואה פרוצדורות קשות ומקלה עליהן. כשאני עובדת במחלקת הדיאליזה עם מבוגרים, אנחנו יושבים ומפטפטים, שרים. בדיאליזה זו לא היכרות חד פעמית, והקשר הוא יותר עמוק. אני מופתעת איך חולים מקבלים אותי באהבה, נשים קוראות לי לפעמים, ‘בואי לילד שלי’, וכשאני ניגשת אני מגלה שמדובר בבעלה, והוא בן 80. אז אני יושבת, מפטפטת, מנגנת, ואז קורים דברים, נפתחות שיחות על הא ועל דא שמשנות את השיח על המצב. יש פעמים שילדים מתאשפזים במיון, וקשה מאוד לטפל בהם כי הם נסערים, ואז אני מקבלת הודעה: מימי, בואי למיון”.
השימוש בהומור כאמצעי להקלה על החולה משייך את הליצנות הרפואית לתחום הרפואה המשלימה. הכוח המרפא של ההומור והצחוק הוכח בכמה מחקרים כמסייע להרפיה, מפחית כאב באמצעות ייצור אנדורפין, מסייע למערכת החיסון על ידי הגדלת מספר תאי הלימפוציט T והפחתת הנסיוב קורטיזול בדם ועוזר לעידוד השקפה חיובית והתמודדות עם מצבים קשים. בנוסף, הוכח כי ההומור מגביר את סיכויי העמידה בתהליכים רפואיים שונים ומאיץ את החלמת המטופל.
ילד בן 80
יש גם מקרים עצובים. הגר חופש. צילום: דוד אביעוז, דוברות ברזילי
דרכם של הליצנים הרפואיים אל תוך בתי החולים לא הייתה סלולה, ועד לשנת 2009 היו רופאים שפקפקו בתועלתיות פעילותם, ויש אף הרואים בהם מקור הפרעה וטרדה, בפרט בחדר הניתוח. אחרים ראו בהם גימיק תקשורתי של בתי החולים. עם זאת, הולך ומתרחב מעגל בתי חולים המעסיקים ליצנים רפואיים כעובדים מן המניין מתוך הכרה בתפקידם. כהמשך למגמה של ההכרה בתחום במדינת ישראל, ביוני 2011 הנפיקה חברת דואר ישראל בול בנושא הליצנות הרפואית.
“אני רואה את התפקיד שלי בהפחתת החרדה, להסיח דעת. בפגייה למשל יושבים הורים שחלמו לצאת אחרי תשעה חודשים עם תינוק, ובמקום זה הם חוזרים הביתה לבד ובאים לבקר את התינוק בפגייה. עם הורים כאלה אני יושבת, עושה להם קצת מסאז’ים, תוך כדי אני ממציאה להם שירים חמודים על פי שמות הילדים. לפגים באינקובטור אני מנגנת בתיבת נגינה קטנה, כדי שחוץ מצלילי המוניטור והקולות של המחלקה, הם ישמעו מוזיקה עדינה”.
יש גם רגעים שהם קשים לך?
“כן, ולצערי הם קורים הרבה. אני כבר 16 שנים במקצוע, עבדתי קודם בבית חולים אחר במחלקה האונקולוגית עם ילדים חולי סרטן. אני מתחברת להמון ילדים באופן אישי, נוצרים קשרים עמוקים עם הילדים והמשפחות, ולפעמים זה נגמר במוות של ילד. זה כאב גדול. יש משפחות שעברתי איתן תהליכים מגילוי המחלה ועד הפרידה מהילד שנפטר, ועם כמה גם נשארתי בקשר. אני תמיד שמחה לשמוע כשלמשפחה שאיבדה ילד למחלת הסרטן נולד תינוק”.
כועסים עלייך לפעמים?
“אנחנו, הליצנים הרפואיים, נמצאים הכי נמוך בהיררכיה של כל צוות בית החולים, אפילו אחרי המנקות. אני מגיעה מוכנה לזה. אין לי בעיה להיות שק האגרוף לצורך העניין. לפעמים ילדים לא מעוניינים, מתביישים, פוחדים ואפילו מגרשים אותי, אבל גם אז אני מתנהגת כליצנית, עושה פרצוף בוכה, הולכת לעבר הדלת ומתנגשת בה, ואז כל הסיטואציה הופכת מצחיקה, אני מנסה שוב ושוב לצאת מהחדר ושוב ושוב מתנגשת בדלת, בדרך כלל הילד כבר מבודר וקורא לי לחזור. אם אני פוגשת ילדים, והם אומרים שהם רוצים שאני אצא, אבל אני מרגישה שהם לא יודעים איך להתקרב, אני נלחמת עליהם בהומור, ובסוף אנחנו הופכים לחברים טובים. להתקרב ולהצחיק זה מאוד רציני”.
