אבות ובנים: הכדורגלנים שהולכים בדרכי אבותם

מנשה ואור עלוואה

מנשה עלוואה (58) הוא האחד הכוכבים הגדולים ביותר שידעה הפועל אשקלון בכל הזמנים. הוא החל את הקריירה המקצוענית שלו רק בגיל 16 באחת מהקבוצות המקומיות בכפר סבא ולאחר זמן קצר עבר למחלקת הנוער של הפועל תל אביב. בסביבתו של עלוואה מספרים כי היו תקופות שבהן היה קם מוקדם בבוקר לעבוד יחד עם אחיו הגדול בבנייה, עבודה פיזית וקשה, רק כדי לממן את הנסיעות לאימונים. נוסף על כך, בשבתות כדי להגיע למשחקים, היה מגיע לצומת אשקלון עם אופניים, קושר אותם בפרדס, ומשם מחכה למוניות שיגיעו מכיוון עזה, בתקופה שבה המעברים היו פתוחים.

עלוואה קטף אליפויות ואף דאבל בנוער של האדומים, אך לא הצליח לעלות לבוגרים. הוא הושאל להפועל חולון וזכה לזימון לנבחרת האולימפית. מאז הדרך להצלחה עבורו הייתה סלולה. הבלם הגיע למכבי פתח תקווה, ששיחקה בליגה הראשונה, הצטיין בשורותיה וחתם קריירה ענקית, 11 שנים ממנה בליגה הראשונה. למרות ההצלחה בשדות זרים, עלוואה, יליד העיר אשקלון, נחשב לסמל גדול של הפועל אשקלון, שבשורותיה שיחק שלוש שנים.

מנשה ואור עלאווה. צילום: אורי קריספין

בנו אור (26) הלך בדרכו של אביו, אלא שלהבדיל ממנו, הוא גדל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון, עלה לקבוצה הבוגרת, אך לא זכה בשנים האחרונות לדקות משחק משמעותיות ועזב לליגות נמוכות יותר. את הכוחות להמשיך ולא לוותר הוא שואב כמובן מהדרך שעשה אביו. “אבא שלי מבחינתי הוא ההוכחה לכך, שכמו הרבה שחקנים היום, לא הכישרון קובע אלא כמה באמת אתה רוצה ומוכן להקריב מעצמך”, הוא מעיד. “אבא שלי לא היה כישרון גדול, אבל בכל זאת הוא בא מהנשמה ומהלב, ובשבילי הוא מודל לחיקוי”.

איך אבא שלך תורם לך מניסיונו?
“אבא שלי מסמל את המשפט ‘אין דבר העומד בפני הרצון’. הוא תורם לי בקריירה בזה שהוא מורה הדרך שלי, מלווה אותי בטוב וברע, הניסיון שהוא צבר עם השנים בתור שחקן ובתור מאמן מאוד משפיע, כי הוא כבר היה במקומות שאני נמצא בהם. הוא תמיד עושה לי שיחות ומחזק, בעיקר בפן המנטלי, שמבחינתי זה לא פחות חשוב מהפן המקצועי”.

מנשה עצמו, ממשיך להאמין בילד, ומספר על הדמות הנוכחת שהוא בקריירה שלו: “את אור אני מלווה מגיל צעיר, הולך למשחקים, איפה שהוא נמצא, גם אם זה מחוץ לעיר. היום קשה לתת טיפים, אני הולך למשחקים ורואה, ואז אני מתקן לו את השגיאות ואם יש לו דברים טובים אז אני גם מחמיא לו. אני חושב שהוא יכול להגיע לרמות גבוהות יותר, אבל הילד מספיק בוגר ויודע לעשות שיקול דעת מה טוב לו. אור ילד חכם מאוד”.

הרצל ושגיא עיני

את הרצל עיני (66) רבים מהדור הנוכחי מכירים כיום כמנהל אצטדיון סלה באשקלון. זה שנמצא שם ברוב שעות היממה, דואג לתחזוקת הדשא, האיש שמגיע ראשון ועוזב אחרון את האצטדיון העירוני. אלא שייתכן שלא מעט אנשים כלל לא יודעים שהרצל עיני היה גם שחקן כדורגל, התחיל כשחקן התקפה ולאחר מכן סווג גם לתפקידי הגנה. עיני טוען כי שיחק בכל התפקידים האפשריים מלבד שוער, בשפת הכדורגל מדובר בכלבויניק. עשר שנים הוא נתן מעצמו להפועל אשקלון בקבוצה הבוגרת, ובסיומן, בגיל 26, פרש ממשחק לאחר שמאס בו לטענתו. כיום עיני נהנה מכדורגל בדרך אחרת ומשחק בקבוצת הוותיקים, לצדו של בנו. שגיא (43) ינק את היסודות מאביו וידע מהרגע הראשון שיהיה כדורגלן. הוא גדל במחלקת הנוער הכחולה, ובשונה מהעידן של היום, קיבל את ההזדמנות ולקח אותה בשתי ידיים. 12 שנה הוא לבש את המדים הכחולים, שימש קפטן הקבוצה וכבש 45 שערים.

הרצל ושגיא עייני.

למרות קריירה יפה בקבוצה אחת, שגיא יכול היה להגיע למועדונים גדולים יותר, כפי שאביו מספר. “אם לא הייתי עובד עירייה, שגיא היה מגיע לרמות הרבה יותר גבוהות”, הוא אומר בצורה חד משמעית. “הייתה לו הצעה טובה מאוד מהפועל חיפה, אבל דחינו אותה כי פשוט לא היה נעים לנו לעזוב. הוא היה שחקן הבית היחיד באותה תקופה באשקלון, וידענו שלא ייתנו לו ללכת. בנוסף, הייתה תחרות בין כל השחקנים המהירים בליגת העל, ושגיא היה בכלל בליגה הלאומית. בגלל שהוא היה כל כך מהיר, לקחו גם אותו לתחרות, והוא היה השחקן היחידי מהלאומית בין שחקני ליגת העל. בסוף הוא סיים במקום השני”.

מבחינתו של שגיא, הוא לא מרגיש פספוס ובהחלט מבין מי האיש שממנו למד הכול: “בעקבות זה שראיתי את אבא שלי משחק בלא מעט משחקים מאז שהייתי קטן, ידעתי שגם אני אהיה שחקן כדורגל. עוד כשהייתי ילד אבא דאג להלביש אותי במדי ונעלי כדורגל, כדורים היו לי בלי סוף, מגוון של תלבושות של לא מעט קבוצות כדורגל בעולם, וכמובן שהוא אימן אותי והסביר לי כל פעם שרק היה יכול. דבר אחד אני לא אשכח: הפעם שהוא לקח אותי לראות את נבחרת ברזיל הגדולה של שנות ה-80 משחקת נגד נבחרת ישראל. בכל תקופת היותי שחקן פעיל אבא דאג להסביר, לכוון, אפילו לכעוס כשלא הייתי מספיק טוב. למרות שלא ראיתי אותו משחק, אני יודע עליו מסיפורים. הבנתי שהוא היה מאוד זריז וערמומי, אבל מעל הכול הוא היה שחקן מוביל ומנהיג”.

אפרים, זוהר ובועז מאיר

את אפרים מאיר (74), כדורגלן העבר של הפועל אשקלון, היה בלתי אפשרי לשכנע להשתתף בכתבה. הבן זוהר מעיד עליו כי הוא לא אוהב פרסום, זאת למרות התהילה ואורות הזרקורים שלהם זכה בשעתו כשחקן. עם שני בניו כדורגלני העבר המקומיים, זוהר ובועז, לא התקשינו יתר על המידה.

בועז וזוהר מאיר.

זוהר (39) פיתח קריירה גם מחוץ לעיר הולדתו. הוא גדל במחלקת הנוער של הפועל אשקלון, אך במהלך קריירת הבוגרים נדד לקבוצות בני יהודה, מכבי חיפה, מכבי קריית גת והפועל כפר סבא, תקופה שנמשכה חמש שנים. הרגע הגדול בקריירה שלו היה המעבר למדים הירוקים ממועדוני הפאר בכדורגל הישראלי. בין לבין שיחק זוהר ארבע עונות בקבוצת נעוריו.

אחיו הגדול בועז (44) גדל ושיחק כל חייו בהפועל אשקלון. הוא נחשב לשחקן נשמה וסמל, כאשר סימן ההיכר שלו היה קשר אחורי קשוח, שאותו היה קשה מאוד לעבור. אביהם של השניים, אפרים, היה שם תמיד כדי לכוון ולעקוב מקרוב אחר ההתפתחות של בניו. “אבא שלי הוא מודל לחיקוי בתור אדם טוב וישר”, מספר זוהר. “בתור שחקן קצת פחות כי הוא היה שחקן הגנה, מה שאני לא הייתי. הוא תרם לי מאוד, ליווה אותי כל חייו גם כשחקן וגם היום בחיי האישיים, הוא תמיד ייעץ לי בתור ילד, עזר לי לקבל החלטות, היה לו ניסיון רב מאחר וכל חייו עסק בכדורגל”.

הדבר היחיד שעליו מצר זוהר כיום הוא העובדה שלא זכה לראות את אביו משחק. “מסיפורים אני יודע שהוא היה שחקן הגנה מיוחד במינו, שחקן עם נשמה גדולה, שהייתה חוויה לשחק איתו. שחקן חזק מאוד שאף יריב לא היה רוצה להיות באזור שלו”.
האח הגדול בועז הוסיף והסכים עם דבריו של זוהר: “אבא שלי היה לגמרי מקור הערצה בשבילנו. הוא היה נותן לי שיחות מוטיבציה, גם עצות וגם ירידות כשהיה צריך. גם אני לא ראיתי אותו משחק, אבל שמעתי שהוא שהיה שחקן טוב וכישרוני, לוחם ללא פשרות, אחד ששיחק למען הסמל והעיר”.