במשך שלוש שנים עושה את דרכו אשר אלחרר אל העיר רהט במטרה להתפרנס בקבוצות הכדורגל המקומיות. בעונה הראשונה זה קרה עת שיחק בבני אלסלאם רהט, ואילו בשנתיים האחרונות הוא חלק מהיריבה העירונית מליגה ב’ צעירי רהט, שבה הוא פותח את עונתו השלישית. בעידן של היום שחקן יהודי המשתייך לקבוצה מהמגזר זה דבר טריוויאלי לחלוטין, אך במקרה הזה ובניגוד לקבוצות מעורבות, שבהן משחקים ערבים ויהודים כאחד, מדובר בסוגיה חריגה בנוף הכדורגל. מדוע חריגה? בעיקר כיוון שאלחרר הוא היהודי היחיד המשחק בקבוצה הערבית, המורכבת כולה משחקנים מהמגזר. ייתכן אף כי מדובר בתקדים.
“בהתחלה הייתה קצת הרגשה שונה ומוזרה”, מספר השוער בריאיון מיוחד ל"כאן דרום". “עם הזמן זה משהו שהתרגלתי אליו. שפת הכדורגל היא השפה המשותפת, וזה משהו שגובר על השוני של השפה הערבית מול העברית”. לצד אימון אחת לשבוע ברהט והגעה למשחקים, אלחרר מתפקד במקביל גם כמאמן שוערים במחלקות הנוער של הפועל אשקלון, וזהו העיסוק העיקרי שלו. הוא מגדיר את עצמו כאשקלוני בכל רמ”ח איבריו (“אשאר פה עד יומי האחרון”) ולמרות הקבוצות הרבות שבהן שיחק לאורך הקריירה, מעולם לא העתיק את מגוריו. הוא גדל בשכונת עתיקות בעיר להורים מאיר ולינדה, אח בכור לשתי אחיות ואח.
משפחת אלחרר
שעתיים וחצי באופניים
כבר כילד בבית הספר ארלוזורוב הוא נדבק בחיידק הכדורגל וחיכה להפסקות רק כדי לבעוט בכדור. במקביל הוא נרשם לחוגי כדורגל במתנ”ס בורטון, ובשונה ממה שנהוג, פצח בקריירה מקצוענית רק בגיל 16. “פנה אליי חבר ששיחק בקבוצת הנוער של בני לכיש”, הוא משחזר. “ואמר לי: ‘תשמע, מחפשים אצלנו שוער, מה אתה אומר?’ האמת היא שהתביישתי וחששתי, לא היה לי ביטחון. אמרתי: ‘מה עכשיו, מגרש גדול, שער גדול ואני צריך להגן?’“
אלחרר, שבכל זאת נענה לאתגר והצטרף לקבוצת הנוער של בני לכיש, סיפר על רגע מחשל באותה תקופה שלא ישכח כל חייו: “במשחק הראשון של הקבוצה היה לנו בחוץ בקריית מלאכי ולאחר מכן משחק בית בנהורה. באותה שבת לא היה לי איך ללכת למשחק. המשחק היה ב-11 בבוקר, אבא שלי עשה שבת בצבא, וחשבתי איך הולכים? הרי אני האשקלוני היחיד בקבוצה. בסוף מצאתי את עצמי נוסע באופניי בי—אם—אקס מאשקלון לנהורה, שעתיים וחצי הלוך ושעתיים וחצי חזור. זה משהו שאני לא יכול לשכוח בחיים. מצאתי את עצמי גם פעם או פעמיים תופס טרמפים למשחקים, זה משהו שתמיד ייחקק בזיכרוני”.
היום אלחרר הוא כבר איש משפחה, בן 37, נשוי לאורטל (33) ואב לשלושה: ליאב (8), אורי (7) ונבו (1). “הם הכוח שמניע אותי, הדלק”, הוא מודה. אחרי קריירה ארוכה, שאולי אוטוטו עתידה להסתיים, הושבנו אותו לריאיון חגיגי, הקשבנו לרחשי לבו ונחשפנו בעיקר לחיים ברהט.
במדי רהט. צילום: וואליד אלעוברה
“המנטליות ברהט היא לא מקצוענית”
במובן מסוים, לא פשוט להיות אדם נבדל בקבוצה, לא רק כשמדובר בספורט, אלא גם בחיים עצמם. העובדה שאלחרר הוא היהודי היחיד ברהט נשמעת מרתיעה, אך ההפך הוא הנכון עבורו; השוער האשקלוני מרגיש שלם חברתית ואפילו מוערך מתמיד. “גיליתי מקום עם אנשים חמים, טובים. לא נתקלתי שם עד היום במשהו שדומה לגזענות או שנאה. אנשים עושים לי כבוד בצורה שלא נתקלתי בה בכל שנותיי כשחקן, וזה מבחינתי מקום שהפתיע אותי לטובה, לא ציפיתי ליהנות שם כמו שאני נהנה”.
ספר על החשש ללכת ולשחק בקבוצה ערבית מובהקת. הרי זו לא בני סכנין, קבוצה מעורבת ביהודים וערבים.
“לא היה חשש כי זה בטבע שלי. אני בן אדם שעושה מהלך והולך איתו בכל הכוח. אם משווים את סכנין לרהט, אז רהט זה מקום הרבה פחות עוין מסכנין. רהט זה מקום שיש בו דו—קיום מלא, רהט זה אנשים חמים. היום הגענו למצב שבתחילת העונה אני נדבך עיקרי בהרכבת הקבוצה, בשיחות עם שחקנים. עד לרמה כזו נותנים לי כבוד”.
מה אשתך חשבה על המהלך?
“אשתי מכירה אותי מספיק טוב, היא יודעת שאם אני עושה מהלך, אז זה משהו שבדקתי אותו מכל הכיוונים לפני שיצאתי לדרך. כמו בכל החלטה, גם פה היא הייתה שקטה וגיבתה אותי, אולי מלבד שאלה קטנה של: ‘לא מפחיד שם?’ אבל לא היה איזה משהו רציני, היא לא הייתה נגד המהלך. ברהט המשפחה לא באה לראות אותי משחק, אבל זה לא בגלל חשש מסוים”.
לחצו כאן להורדת האפליקציה של "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד
לחצו כאן להורדת האפליקצייה של "כאן דרום אשקלון" באייפון
המנטליות שם שונה מאשר בקבוצה ישראלית?
“לצערי המנטליות היא לא מקצוענית. יש מנטליות של שחקנים שלא מתמידים בהגעה לאימונים, מנטליות של סף שבירה נמוך מקבוצות יהודיות. זה לא קשור לזה שאנחנו קבוצה בליגה ב’, אלא חד—משמעית בגלל שאנחנו קבוצה מהמגזר. לצערי זו המנטליות שנהוגה מאז ומעולם שם. כשאנחנו בפיגור, אז העצבים גוברים בצורה יותר קיצונית מקבוצות יהודיות. אפשר לראות ששחקן לא מגיע לאימונים שלושה שבועות, ופתאום מגיע לאימון כאילו כלום לא קרה. זה המקום, ככה זה ברהט, ככה רגילים שם, זה נראה להם דבר שבשגרה. זה חורה לי כאחד שאוהב את הכדורגל. מבחינתי, אני רגיל למקצוענות, ציוד תואם, הגעה בזמנים, 25 שחקנים באימון. שם המצב קצת פחות דומה למה שהכרתי”.
איך מערכת היחסים שלך עם הקהל?
“מצוינת. לא נגיד שאני אלוהים שם, אבל המעמד הוא ברמה שאני נוסע ברחוב או הולך לקנות משהו, ואנשים מזהים אותי מיידית. זה כיף ומחמיא מאוד”.
דו קיום ברהט. צילום: וואליד אלעוברה
“לא מדברים פה על נוי שטרית”
בתור השחקן היהודי היחיד בקבוצה, היה חשוב לנו לשמוע מה דעתו על אי שיתופם של שחקנים ערבים בקבוצת בית"ר ירושלים. כזכור, אוהדי בית"ר הביעו זעם רב אפילו על שיתוף של שחקנים מוסלמים צ'צ'נים. רק באחרונה פוטר המאמן אלי כהן מתפקידו בבית"ר כיועץ מקצועי, לאחר שהתבטא ואמר ששחקן ערבי לא ישחק בבית"ר, "אני ממש לא מסכים עם מה שקרה עם פרשת הצ'צ'נים בזמנו, זכותו של המועדון להביא כל שחקן אשר יחפוץ בו. הקומץ הזה משחיר קהל אדיר שנותן תצוגות עידוד למרות שהם עברו תהליך אדיר והתופעות האלה הצטמצמו מאוד. לגבי אלי כהן מדובר באיש כדורגל מצוין שלצערו הוא תמיד פולט משפט אחד יותר מידי. כך היה בזמנו עם הצ'צ'נים וכך גם היום, לא הבנתי איך אלי כהן המנוסה נופל לפח שהעיתונאים הכינו לו".
אלחרר משחק בעיר רהט, העיר ממנה הגיע עלא אבו סגיר, בעלה של האשקלונית נוי שטרית שהתאסלמה עבורו ועוררה סערה. מסתבר שהסעדה עצמה נעצרה בשערי העיר הבדואית, "אני באופן אישי חי עם המוטו של חייה ותן לחיות. עשו מהסיפור הזה רעש יותר מידי גדול, אבל בן אדם שתוך שבוע מתאסלם חוזר ליהדות ,שוב מתאסלם ,נפרד מהחבר חוזר הביתה ושוב עוזב כנראה צריך לעשות בדק בית עם עצמו מה הוא בכלל רוצה מעצמו והאם הוא בכלל מודע למעשים שלו, לי בכל אופן לא נראה שהבחורה מבינה מה קורה עם עצמה. אני ארבע שנים ברהט ועוד לא שמעתי מילה אחת על פוליטיקה כולל על הסיפור הזה".
צעירי רהט. תמונה קבוצתית. צילום: וואליד אלעוברה
“אני לא נופל מהרבה שוערים שמשחקים בליגות הבכירות”
לאחרונה אנחנו רואים יותר ויותר שחקנים בשלהי הקריירה אשר מצליחים לשלב תפקיד נוסף בכדורגל עם היותם שחקנים פעילים. ברוך דגו עושה זאת היטב בעירוני אשדוד ובהפועל אשקלון, יאיר אזולאי עושה זאת בהפועל אדומים אשדוד ובהפועל אשקלון, וכך גם אשר אלחרר, שמשמש שוער ברהט ומאמן שוערים במחלקות הנוער של הפועל אשקלון. “אין בכלל ספק, המחויבות שלי היא קודם כול ובראש ובראשונה להפועל אשקלון. שם אני מרכז את רוב השבוע. ברהט הסיכום הוא מראש: אימון אחד בשבוע וכמובן הגעה למשחקים. כך שאני נהנה גם מתחום המשחק וגם מתחום האימון”.
איך זה לעבוד עם חבר’ה צעירים? אתה רואה עתיד לשוערים האשקלונים?
“קודם כול, עצם העבודה עם הילדים, אני בעצם רואה שם משהו שאני כילד לא היה לי אותו. לא ידעתי מה זה אימון שוערים עד גיל 25, וכמה הדבר הזה חשוב. אני מנסה להנחיל להם את הדברים, שאם היו מנחילים לי אותם בגילאים שלהם, אני בטוח ולא משער, שהייתי מגיע לרמות הכי גבוהות שיש. אני לוקח את העבודה איתם בצורה רצינית וללב. כל טעות ששוער עושה, כמו קליטה לא נכונה של כדור, אני כועס ברמה שאני עשיתי את זה. לכן האהבה לדבר הזה מביאה את האימונים לרמה הכי גבוהה שיש. אפשר להגיד שיש שניים—שלושה שוערים שאני מזהה שיכולים להיות לגיטימיים בליגת העל, אבל כמובן שהכל תלוי במועדון, במדיניות, בתמיכה שיקבלו, במאמן שיאמן, באלף ואחד מרכיבים שאי אפשר לצפות אותם”.
אתה כבר בן 37. איך שומרים על כושר משחק בגיל כזה?
“ההיבט הראשון הוא האהבה למשחק. זה מה שנותן לי את הכוח והמרץ. מעבר לעובדה שאני תמיד מקפיד לשמור על עצמי בין אם זה בריצות, לפחות פעמיים בשבוע, ואם זה באימונים שאני עושה לשוערים שלי במחלקת הנוער של הפועל אשקלון, שם אני גם מתאמן איתם. יוצא מצב שאני מתאמן חמש—שש פעמים בשבוע כולל משחק, זה מה שעוזר לי לשמור על מצב בריאותי טוב וגם לשחק ברמה גבוהה, כי ביום שאני ארגיש שאני לא בכושר מספיק טוב, אז אפסיק לשחק באותו רגע”.
ביום שאחרי קריירת המשחק המטרה תהיה להמשיך ולהשתלב באימון שוערים או אולי יש מחשבות אחרות?
“אני רואה את עצמי בתחום הספורט כל עוד הבריאות תאפשר לי וכל עוד ירצו בי. לרצות אני תמיד ארצה, כדורגל זורם לי בדם. סיום הקריירה ופרישה זה מחשבה שמפחידה אותי. אני כל שנה אומר: 'נראה מה יהיה בשנה הבאה'. מה שבטוח, אני לא אבזה את עצמי ולא אסע למקום בלי תנאים ושלא אהנה בו, זה לא יקרה”.
אשר אלחרר
“לשחק בהפועל אשקלון היה הגשמת חלום מבחינתי”
אם נמנה את הקבוצות שבהן שיחק אלחרר במהלך הקריירה שלו, נגיע בקלות למספר דו-ספרתי: בני לכיש, מכבי יבנה, מכבי אשקלון, עירוני אופקים, נתיבות, מכבי באר שבע, הפועל אשקלון, הפועל ערד, מ.ס אשקלון, אלסלאם רהט וכעת צעירי רהט. למרות התחנות הרבות, השוער שמח בחלקו ומרגיש שלם עם כל מעבר. “לא הייתי משנה כלום בקריירה, תמיד הייתי במקומות שהיה לי כיף בהם, שרצו אותי, שזה דבר מאוד חשוב. אם בכל זאת הייתי מחפש איזה נקודה שיכולתי לשנות, אז אם הייתה לי יותר תעוזה וחוצפה או מישהו שהיה דוחף אותי, כמו סוכן כמו שאני רואה היום, אז אין לי ספק שמבחינת יכולת לא נפלתי ולא נופל מהרבה שוערים שמשחקים בליגות בכירות”.
יכול להיות שהמשפחה לא מספיק דחפה?
“אף פעם לא היה לי אבא כמו של מאור בוזגלו או ברק יצחקי שבאים כל משחק. אבא שלי הוא אמנם פריק של כדורגל, אבל הוא העדיף לא לבוא לראות אותי משחק, העדיף לא לשמוע קללות ולהתעצבן, ממש העדיף להימנע. הוא תמיד מתעניין ושואל. אבא שלי כל שישי שואל מה עשינו במשחק, אבל הוא מעדיף לא לריב ולהתעצבן במשחקים. אחי לא קשור לכדורגל, אשתי הייתה באה לראות אותי כשהייתי משחק באשקלון”.
לשחק בהפועל אשקלון הייתה פסגת הקריירה?
“כן. ובכלל, הרגע הכי מיוחד היה ללא ספק הופעת הבכורה שלי בהפועל אשקלון בעונת 2006/5. זה היה משחק שחמש דקות לפני שריקת הפתיחה הודיעו לי שאני משחק, כי השוער סאנדיי נפצע בחימום. אחד המשחקים הכי גדולים שלי בקריירה. ניצחנו 0:1 את רעננה, זה היה משחק בית באשדוד בליגה הלאומית. משחק ענק מבחינתי. הכול התחבר לי מההתחלה עד הסוף. הפועל אשקלון זה המועדון שחלמתי לשחק בו, בשבילי זה משהו גדול. הייתי אוהד של הקבוצה ופתאום הייתי בכותרות של העיתונים המקומיים והארציים באותו שבוע. זה שבוע שהוא לכל החיים. אגב, השחקן הכי גדול ששיחקתי איתו היה גסטון סנגוי”.
איפה אתה רואה את הפועל אשקלון מסיימת את העונה?
“הייתי רוצה לראות את הפועל מסיימת את העונה במרכז הטבלה עם סיכוי גם להתברג לפלייאוף העליון, אבל אם להיות ריאלי, הישארות בליגה לפני סיום העונה תהיה הישג אדיר. חשוב מאוד לתקוע יתד בשנתיים הראשונות, ואז אפשר להתחיל להפוך לקבוצה לגיטימית בליגת העל. בנימה אישית, הייתי שמח מאוד אם דרור אלמלם יצליח בשאיפות ובכוונות שלו לבנות תלכיד מקומי ולשלב עם השנים שחקנים מקומיים בסגל, כי לאורך זמן אי אפשר להביא 15 שחקני רכש כל עונה, כשחלקם לא יותר טובים מהמקומיים שלנו שמפוזרים בכל הארץ”.
