שי גבעתי
התקופה של פרוספר אזגי בראש המערכת בהפועל אשקלון, שנראה היה שנמשכה נצח נצחים, הצליחה לכבות את האהבה שלי לקבוצה. אם היו אומרים לי לפני כן, לא הייתי מאמין שזה יקרה. אבל כן: הייתי אוהד אמיתי, שחי את הקבוצה כל רגע, והפכתי לזר מוחלט.
אחרי שהאפתיות השתלטה עליי, הכי קשה היה לקרוא את עיתון הספורט ביום ראשון. לא כי הטבלה הראתה שבוע אחרי שבוע איך הפועל אשקלון מידרדרת, אלא כי רק בבוקר יום ראשון – 24-48 שעות לאחר מחזור המשחקים – הייתי מגלה לראשונה מה התוצאה שעשתה הקבוצה שלי (לשעבר?) במשחק. בתקופה הזאת כבר לא הייתי מגיע למשחקים של הפועל, גם לא עקבתי בטלוויזיה או ברדיו, אפילו לא נכנסתי לאתרי האינטרנט בסיום המשחק כדי לבדוק מה התוצאות. הייתי פשוט אדיש.
זה אולי יישמע מוזר, אבל לא היה שום אירוע מכונן שגרם לאדישות הזאת: לא תבוסה משפילה (אף על פי שאלוהים יודע כמה כאלה היו), גם לא עזיבה של איזה שחקן משמעותי. היה רק רגע מפתיע שבו נזכרתי שעכשיו כבר יום ראשון, ואני עדיין לא יודע מה עשתה הפועל אשקלון. והכול בגלל האיש עם הסיגר.
אני יודע מה אתם חושבים: שאני לא אוהד אמיתי, שאני אוהד הצלחות, שרק בגלל טרמפיסטים כמוני יצא שם כל כך רע לאוהדים של הפועל אשקלון.
אז זהו, שלא. אני הפסקתי להגיע למגרשים בלי שום קשר לכישלונות. אני – שרדפתי אחרי הפועל לקריית שמונה ולנצרת עילית בליגה הלאומית – דווקא לא הגעתי למשחקים בעונת העלייה וגם לא בעונת ליגת העל שהסתיימה בירידה וגם לא בעונת ההישארות בליגת העל.
באותו עניין
וזה הנזק האמיתי של פרוספר אזגי: בשבילי ובשביל רבים כמוני את האהבה להפועל אשקלון, שדעכה במשך השנים שבהן הוא ניהל אותה עם תרבות ניהולית וולגרית, אגואיסטית ומתנשאת, קשה להשיב. גם אם כעת השתנו הנסיבות. אז כן, מאוד משמח אותי לדעת שהאיש שגרם כל כך הרבה נזק לקבוצה יותר לא ייגע בהפועל אשקלון – ואשמח עוד יותר אם אגלה שלא נראה אותו גם ביציעים. אבל זה לא אומר שההשלכות לשנים ארוכות של יחס מזעזע שלו כלפי האוהדים יכולות להיעלם.
פרוספר אזגי. צילום: שרון בוקוב
מצחיק, עכשיו בדיעבד כולם גאוני הדור ויודעים להגיד שאזגי החריב את הקבוצה במשך שנים, שהוא אשם בכל המחדלים שריסקו אותה ושאפילו היה שווה לרדת ליגה אם זה מה שגרם לו לעזוב.
אז איפה הייתם כולכם לאורך כל השנים האלה, כשהאיש הזה גרם לה נזק תדמיתי בלתי הפיך, כך ששחקנים רבים מעדיפים לשחק גם בליגה מתחת מאשר אצלו באשקלון? יש לי גם תשובה: הייתם במגרשים והרמתם אותו על הכתפיים כש”הוא” העלה את הקבוצה לליגת העל לפני כמה שנים. אז אתם אמרתם שכל אלה שירדו על אזגי אוכלים עכשיו את הכובע.
לפני כמה שנים, כשעוד הייתי “הכתב של הפועל אשקלון”, מתחתי ביקורת קשה כמעט בכל שבוע על ההתנהלות של אזגי. חשבתי שכעיתונאי יש לי את הכוח לשנות, אבל הייתי קול כמעט יחיד באותם ימים, לעומת מצהלות עדת מלחכי הפנכה ואומרי ההן של אזגי. באותם ימים כשהייתי מגיע למשחקים, האוהדים שזיהו אותי היו מתייחסים אליי כאויב הקבוצה בגלל שכתבתי נגד אזגי. מה לא אמרו עליי: שאני פוגע בקבוצה, שאני גורם לתדמית שלה להידרדר. הם טענו שאני רוצה שהקבוצה תרד ליגה. למה? כי אני מקנא. אני וכל האחרים שמדברים סרה על הספונסר.
בדיוק בזכות אותם אוהדים אזגי נשאר בקבוצה. ואני החלטתי שאני מפסיק לסקר אותה, לא רק בגלל שהאינטראקציה היום-יומית עם האיש הייתה לא נעימה, אלא בגלל שכל האווירה סביב הקבוצה הייתה כזאת. ומאז בהדרגה התחיל להיות לי הרבה פחות אכפת. משבוע לשבוע הקבוצה היפה והמקסימה שלי הפכה לקבוצה אפתית, זקנה, אפורה, חסרת חשק ורגש.
כשאזגי יצא לראשונה מהניהול של הקבוצה ממש חגגתי. הייתי בטוח שמעכשיו יהיה כיף כמו בעבר עם הפועל אשקלון. ובאמת תחת ניהולה של העירייה הקבוצה החזירה חלק מהחן שלה בעיני רבים וגם בעיניי. אבל הקסם, מבחינתי, עוד לא חזר.
אולי עכשיו, כשאנחנו יודעים שהוא לגמרי בחוץ, התחושות יהיו יותר נעימות. אני באמת מקווה. אבל כך או אחרת, אין ספק שהניתוק של אזגי מהקבוצה הוא בשורה משמחת לכל מי שאוהב או אהב בעבר את הפועל אשקלון.
שי גבעתי הוא עיתונאי לשעבר
