עולים ללאומית: מי עשה את ההיסטוריה באליצור איתו אשקלון?

לפני שלוש עונות, אבלים וחפויי ראש, נעמדו אוהדי אליצור אשקלון מול הבעלים דוד יפרח וחבר ההנהלה יעקב וקנין ופצחו במחאה. הרקע, לטענתם, היה ניהולה הכושל של קבוצתם האהובה בידי השניים והובלתה לתהום. הם הגדילו לעשות כאשר ערכו מסע לוויה מדומה, התאבלו כביכול על מותה של הקבוצה ונפרדו לצמיתות מהמועדון המיתולוגי תוך כדי מעבר ליעד חדש ומפתיע במיוחד.

אליצור איתו אשקלון במשחק העליה. צילום: אורן מרסיאנו

מי היה מאמין ששלוש שנים לאחר מכן הם יחגגו עלייה לליגה הלאומית עם קבוצה אחרת, כזו שנבנתה בצלמם ובדמותם. כל 150 האוהדים שהגיעו השבוע לפתח תקווה במטרה לדחוף את קבוצתם לעבר אותה היסטוריה שפשפו את העיניים כלא מאמינים. לא משום שהכתובת לא הייתה על הקיר בחודשים האחרונים, שבהם כתשו את הליגה, אלא בעיקר בשל מה שהצליחו להרים בפרק הזמן הקצר מאז הביאו את הפרויקט לכדי מימוש. בתוך שלוש עונות, שתי עליות ליגה, וכמה שהזרוע עוד בהחלט נטויה.

אחיעד בוקר, אבישר מרציאנו ורועי בן יהושע. בסיום המשחק שהעלה את הקבוצה ליגה

שמו של איתמר שרביט ז”ל היה שגור באותו ערב בפיו של כל אוהד. לכולם הרי ברור שכל מה שקורה הוא למען איתו, האיש והחבר שהיה של כולם. לא מעט פעמים העונה היה נדמה שהרוח של שרביט ירדה לכמה רגעים למטה כדי להעניק סיוע לבחורים על הפרקט ברגעים שבהם נראה היה שהמשחק כבר גמור. מיד לאחר מכן היו מגיעות גם שאגות השמחה עם השיר המפורסם: "איתו שרביט, אותך אני אוהב עמוק בלב". גם בהפסדים, אגב.

איתמר שרביט

אליצור איתו אשקלון לא רק שמחקה את קבוצת האליצור המיתולוגית, אלא עומדת היום חזקה ואיתנה בזכות עצמה.
קאדר השחקנים שלה הוכיח את עצמו ברגעי המאני טיים של העונה, ולמעשה כל אחד הביא ערך מוסף משלו. משמחת העלייה האדירה שפרצה בסיום הניצחון הכפול על פתח תקווה קשה היה שלא להתרגש. גם מי שלא חובב כדורסל או לא פוקד את משחקי הקבוצה הרגיש גאווה וצורך להזדהות עם ההצלחה, בטח בעונה כזו כושלת וכבויה בענף הכדורגל. כבר עכשיו ברור שהמסע הזה לא הולך להסתיים רק עם הכרטיס לליגה הלאומית. באנשי אליצור קיימת מטרה ברורה ולטווח מעט ארוך יותר, והיא לראות את קבוצת הכדורסל משחזרת את ימיה הגדולים בליגת העל ומחזירה עטרה ליושנה. אם ימשיכו עם אותה נחישות, כוח אמונה ורצון, זה בהחלט אפשרי.

נקודת המפנה: מינויו של רועי בן יהושע

את העונה הזו אפשר בהחלט לחלק לשניים: העידן שלפני רועי בן יהושע וזה שאחריו. בשלבים הראשונים של העונה, תחת שרביט האימון של אוהד גל, הקבוצה הציגה יכולת דלה וסבלה מחוסר יציבות משווע. שלושה ניצחונות, ארבעה הפסדים ומקום שביעי בטבלה הספיקו להנהלת אליצור כדי לבצע זעזוע בעמדת המאמן ולסיים את תפקידו של גל בקבוצה. בזמנו טען גל לאחר פיטוריו כי הפציעות המרובות היו אלו ששיבשו לו את התכניות והובילו לכישלון מקצועי. בניגוד לדבריו, היו מי שטענו כי המאמן עצמו איבד את חדר ההלבשה וכי השחקנים חדלו מלהאמין בו.

רועי בן יהושע (צילום: אליצור 'איתו' אשקלון הדף הרשמי)

האוהדים, שרצו בשינוי על הקווים, היו מרוצים כאשר ראו פנים ישנות-חדשות חוזרות להצעיד את הקבוצה בדמותו של רועי בן יהושע. אותו מאמן ושחקן בזמנו, שהעלה את המועדון לליגה הארצית ומסיבות אישיות בחר שלא להישאר, חזר כדי להשלים משימה נוספת: עלייה לליגה הלאומית. מאז הכול נראה ורוד יותר. השחקנים התחברו ממשחק למשחק, יצאו מבורות וניצחו משחקים אבודים ובעיקר הרגישו נוח יותר תחת בן יהושע. לא הרבה קבוצות, אם בכלל, מצליחות להגיע לרצף כל כך אדיר שכולל 13 ניצחונות רצופים. הרבה מכך נזקף לזכות השחקנים על רוח לחימה ויציבות, אך כמובן שגם למאמן עצמו שהצליח לשמור את שחקניו בדריכות ומתח גבוה עד למשחק האחרון, משחק העלייה.

מעל כולם: יוני דרעי ותומר פיסצקי

הייחודיות של אליצור איתו אשקלון העונה הייתה שהיא פשוט תפקדה כקבוצה וכיחידה אחת. במשחקים פחות טובים היה את השחקן הבולט שנתן את האקסטרה, החזיר את הקבוצה למשחק והדביק את חבריו במומנטום. השניים שאולי סיפקו את הכדורסל הטוב ביותר והביאו איתם הרבה לב ונשמה הם יוני דרעי ותומר פיסצקי. דרעי, שסוגר עונה שלישית במועדון, נחשב לברומטר של הקבוצה. הכול קם ונופל יחד איתו. הוא הביא את עצמו בניצחונות הגדולים ובעיקר במאני טיים ובמשחקים מול מעלה אדומים. דרעי ידע לתת את השלשה החשובה בעיקר כי מדובר בשחקן שאין לו פחד לקחת זריקות חשובות, וכשהוא לוקח אותן הוא יודע שזה ייכנס.

פיסצקי עם דרעי ובוקרה. צילום: אורי קריספין

ומנגד, על הניסיון של פיסצקי אין עוררין. הוא נמצא בכל מקום על הפרקט, הוא מוביל כדור, ודווקא כשלא הולך הוא קולע קליעות חשובות ומטורפות משום מקום.

בכוכבית, אי אפשר שלא לפרגן ולתת מילה טובה גם לאבי פוגל כקלעי המצטיין העונה וליונתן שטרקמן, שאמנם הגיע כקלעי לא הכי מחונן, אך התגלה כשחקן הגנה בחסד עליון.

קפטן בוקי

הוא אמנם היה פצוע לא מעט זמן העונה ולא רשם את אחת מהעונות הענקיות שלו בקריירה, אבל עצם זה שהוא נמצא שם, מדבר, מכוון ומדרבן, זה בהחלט עושה את שלו. הדמות של אחיעד בוקרה באליצור איתו אשקלון היא שוות ערך לזו של אליניב ברדה בקבוצת הכדורגל של הפועל באר שבע.

אחיעד בוקרה

אמנם האחרון עבר לתומך מהספסל וכנראה שלא יחזור יותר לשחק, אבל בוקרה באופי שלו גם כן משחק תפקיד כפול. הוא לא עוד אחד מהשחקנים בסגל, הוא הלב הפועם והנשמה של הקבוצה האשקלונית ולחלוטין תופס את המשבצת של השחקן האהוב והמזוהה ביותר בקבוצה.

ציון 10 לקהל, בעיקר במשחקי הפלייאוף

לא בכל מפגש ראינו כמויות של אוהדים מגיעות למשחקיה של אליצור איתו אשקלון. להפך, ברוב המשחקים הגיעו רק עשרות אחדות לאולם באגמים, אך גם אלו שהגיעו היו רועשים ופעילים במיוחד. אם כי בשבועות האחרונים הכמות הפכה לגדולה ועוצמתית יותר, וכך גם השדרוג בעידוד ובתפאורה.

אוהדי אליצור איתו אשקלון

במשחק הראשון של סדרת הגמר יכולנו לראות כ-350 אוהדים, משמע יציע כמעט מלא, מגיעים ומביעים אמון בקבוצה המצליחה של רועי בן יהושע. ארגון הגל הכחול, שלקח פיקוד על העידוד ביציע, לא איבד תקווה לרגע וגם ברגעים שנדמה היה שהמשחק חומק מהידיים, הם בכל זאת מתחו את מיתרי הקול והחזירו את הקבוצה למשחק. באליצור צריכים לשאוף לכמות כזו ואף יותר בכל משחק בית בעונה הבאה בליגה הלאומית. פוטנציאל אנחנו יודעים שיש, להקת מעודדים גם כן, עכשיו רק צריך למנף את ההצלחה כמה שיותר.