דיאנה ויסמן: "כל ראש עיר מבטיח לי משהו וכלום לא קורה"

דקות אחדות לאחר ההישג החלומי שגרם לה לתפוס את כל הכותרות של מדורי הספורט השבוע, התייצבה דיאנה ויסמן על הפודיום באיסטנבול וחייכה חיוך רחב של גאווה לאומית. כשהיא אחוזה בהתרגשות רבה ומסמנת וי נוסף על ניפוץ שיא, נגסה לה ויסמן במדליה היוקרתית ששווה מקום שלישי במקצה ה-60 מטרים, אך חשוב מכך: שבירת שיא ישראל לבוגרות עם תוצאה מדהימה של 7.43 שניות.

אחוזת התרגשות. דיאנה ויסמן על הפודיום. צילום: ניר קידר

ויסמן ניפצה כבר שני שיאים בהיותה נערה, אך הפעם היה זה שיא ראשון בגיל בוגרים אשר הושג בתחרויות גביע מדינות הבלקן וגביע איסטנבול. מעבר להישג החשוב, שייכתב באותיות של זהב בדפי ההיסטוריה של האתלטיקה בישראל, זוהי למעשה גם החותמת לכך שדיאנה ויסמן היא לא רק ילדת פלא מדהימה, אלא גם אחת האצניות המוכשרות שגדלו אי פעם בישראל, ובפרט, ממש מתחת לאף, באשקלון.

“זה כיף ומרגש”, היא מספרת ל"כאן דרום" אחרי עוד רגע לפנתאון. “קיבלתי הרבה ברכות ועידודים בימים האחרונים. כולם מעודדים אותי להמשיך ולשבור שיאים ולייצג את ישראל בכבוד. זה מרגיש כיף, ויש בי הרבה שמחה, זה מרגש אותי מאוד”. בצניעות שמאפיינת אותה ולמרות גילה הצעיר, היא מתייצבת לריאיון, שהוא אינו הראשון שהיא מקיימת בחייה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שכבר בגיל 15 עשתה ויסמן מה ששום אצנית ישראלית עד גיל 19 לא הצליחה לעשות מאז אסתר רוט שחמורוב: לרוץ מקצה של 100 מטרים בזמן של 11.75 שניות. כבר אז ידעו אנשי הספורט בישראל שבין הידיים צומחת התקווה הישראלית הבאה של ישראל. הטוענת לכתר, אם תרצו.

דיאנה ויסמן. צילום: שרון בוקוב

“אימא שלי הייתה חסרה לי”

ויסמן נולדה בשנת 1998 במינסק, עיר הבירה של בלארוס. בגיל שנתיים וחצי עלתה לארץ יחד עם הוריה, אירנה וולדימיר, ובגיל תשע כבר נחשפה בפעם הראשונה לאתלטיקה. אימה, שעבדה כמורה לחינוך גופני בבית ספר באשקלון, החלה במקביל גם לאמן אתלטיקה, אחרי שבבלארוס התחרתה בעצמה כספרינטרית וקופצת לרוחק. בעיניה זה היה טבעי לחלוטין שהכישרון בתחום יעבור גם לבתה היחידה. דיאנה החלה להגיע לאימונים, וממצב שבו ישבה בצד וצפתה, היא החליטה להשתתף בהם, והפוטנציאל זוהה מהר מאוד.

רוצים לדעת לפני כולם?

לחצו כאן להורדת האפליקציה של "כאן דרום אשקלון" באנדרואיד

לחצו כאן להורדת האפליקצייה של "כאן דרום אשקלון" באייפון

עוד לפני שמלאו לה עשר, התייצבה ויסמן לאליפות ישראל הראשונה שלה וסיימה שלישית בריצה ל-60 מטרים, אף על פי שהייתה צעירה מיריבותיה. בשלב זה ויסמן עדיין לא צפתה עתיד בתחום ולא הייתה בטוחה שלשם מועדות פניה, ולמעשה רק לפני שש שנים החליטה להתמקד בספרינטים ולהניח את הקפיצה לרוחק והמשוכות בצד. נוכח היותה בת יחידה, הקשר עם אימה, לדבריה, מסייע לה להצליח. היא הייתה נוכחת בכל שלב בקריירה ושותפה לכל החלטה, ובמרוצת השנים גם הפכה למאמנת האישית שלה.

גם אמא גם מאמנת. ויסמן עם אמה. צילום: אורי קריספין

“הקשר שלי עם אימא שלי הוא מאוד חזק”, מספרת ויסמן. “מצד אחד זה מאוד כיף שאימא שלי היא גם המאמנת שלי, כי היא נותנת את כל הנשמה והלב רק כדי לקדם אותי כמה שיותר, באמת נותנת את כל כולה כדי שאני אצליח. אבל מצד שני, זה גם קצת קשה, כי לפעמים זה אובר – גם אימא וגם מאמנת. ספציפית בתחרות האחרונה היא לא הייתה איתי, לא לקחו אותה כי העדיפו שאני אטוס לבד, ואין ספק שהיא הייתה חסרה לי. הייתי צריכה לעשות הכול לבד: את החימום לבד, להתרכז לבד, לא היה מי שיבוא וירגיע אותי לפני התחרות”.

“חבר שלי למד לחיות איתי”

למרות גילה הצעיר, ויסמן מצליחה לתחזק זוגיות זה שש שנים, ובן זוגה מגלה הבנה מלאה למקצוע שלה. “חבר שלי איתי מגיל קטן, אז הוא למד לחיות עם מה שאני עושה. הוא למד להבין שאין דבר כזה מועדונים בימי שישי או הרבה יציאות, הוא למד לחיות עם זה. הוא מגיע לכל תחרות ומעודד”. עד לפני שנתיים הייתה ויסמן מרוכזת במקביל גם בלימודי התיכון שלה בבית הספר מקיף ה’ באשקלון. שם לא התחשבו בה מוריה באופן מיוחד ותמיד דאגו לציין בפניה כי הלימודים קודמים לכול.

הלימודים לפני הנבחרת. דיאנה ויסמן. צילום: אור קריספין

כיום, לאחר שהתגייסה לצה”ל, היא משרתת קרוב לבית, בבסיס מז”י כמדריכת חדר כושר, נחשבת לספורטאית מצטיינת, ולפיכך גם מקבלת הקלות מסוימות. אלא שעם תחושת הגאווה שמצליחה לגעת בכל תושב בעיר, ישנו גם צער, כיוון שויסמן אמנם מתגוררת באשקלון, אך משתייכת לקבוצת מכבי ראשון לציון, ואת כל הישגיה ליקטה תחת הקבוצה מעיר היין. לדבריה, מדובר במציאות שנכפתה עליה, כיוון שזו עושה כמה פעמים בשבוע את הדרך לראשון לציון רק בגלל שבאשקלון אין אצטדיון שבו מסלול ריצה ותנאים מינימליים לאפשר לאתלטים להביא את היכולות שלהם לידי ביטוי.

על מסלול הריצה. דיאנה ויסמן. צילום: אורי קריספין

“רציתי לפתח את הקריירה שלי באשקלון, בעיר שבה גדלתי”, היא אומרת ופותחת את הלב. “אני עדיין מתאמנת פה לפעמים, אבל אנשים צריכים להבין שאין לי פה לאן להתקדם. אין לי פה אצטדיון כמו שאני צריכה, עם מסלול של אתלטיקה. בכלל, אין פה זכר לענף אתלטיקה, אין פה שום דבר. הייתה באשקלון פעם קבוצה של אתלטיקה, ואימא שלי הייתה המנהלת של הקבוצה, אבל בגלל שלא היו משאבים ולא היה מתקן, אז גם לא היה איך לקדם את זה, אז החליטו לסגור את זה. זו הסיבה שאני מתאמנת בראשון לציון כבר ארבע שנים למרות שאני עדיין גרה באשקלון. אני עושה נסיעות לראשון לציון כמעט כל יום, לפעמים אני נשארת באשקלון ומתאמנת בחוף הים, מה שאני יכולה לעשות פה – אני עושה”.

עוד תארים ומדליות למכבי ראשל"צ. דיאנה ויסמן. צילום: אורי קריספין

ניסו ליצור איתך קשר מעיריית אשקלון או גורמים שכן מעוניינים לקדם אותך?
“הרבה שנים כבר לא דיברו איתי אנשים מאשקלון. אף אחד כבר לא מתעניין בי. כל פעם היו קוראים לי כדי לבוא לראש עיר אחר. הייתי אצל ראש עיר אחד ואחרי זה אצל ראש עיר אחר, כל אחד היה מבטיח לי דברים, ובסוף לא נתנו לי שום דבר. אז יוצא שלהגיע זה סתם ובלי טעם”.

זה משהו שהיית רוצה שיקרה?
“כן, זה משהו שאני מחכה לו כבר הרבה שנים, אבל האמת שכבר התייאשתי. אנחנו באים ומדברים עם ראש עיר אחד שמבטיח לך, ואחרי זה עם ראש עיר שני שמבטיח לך, ובסוף לא יוצא כלום, אז מה הטעם? הם פשוט צריכים להבין שאני לא יכולה לבוא כל פעם לפני שיש בחירות כדי לעשות להם שיווק פרסומי וכדי שהם יבטיחו לי דברים ולא יקיימו. בשלב מסוים את מגיעה למצב שאת מתייאשת”.

מישהו לרוץ איתו. לא לראשות העירייה. דיאנה ויסמן. צילום: אורי קריספין

ההתמודדות מול אולגה לנסקי

לאורך כל הקריירה התמודדה ויסמן עם האתגר והתחרות מול היריבה מנגד אולגה לנסקי. ההשוואות ביניהן היו בלתי נמנעות. לנסקי, המבוגרת מוויסמן בשש שנים ומשתייכת אף היא למועדון מכבי ראשון לציון, קטפה שלוש פעמים את אליפות ישראל והיא נחשבה, אולי עדיין נחשבת, לאצנית המובילה בישראל. אלא שהרזומה הזה רק נתן דרייב לדיאנה ויסמן, שכבר בשנת 2014, בהיותה בת 16 בלבד, זכתה באליפות ישראל בריצת 200 מטרים. שלוש שנים לאחר מכן הוסיפה לכך זכייה באליפות המדינה לריצת 100 מטרים וזכייה נוספת במקצה של ה-200 מטרים. וככה, בשקט בשקט, עם לא מעט יזע ועבודה קשה, התנפלה לה האצנית האשקלונית על כס הנסיכות של האתלטיקה הישראלית והותירה את לנסקי מעט מאחור.

באופן סמלי או לא השיא ששברה השבוע ויסמן מתקשר אף הוא לאולגה לנסקי, שכן השיא הקודם נקבע לפני שלוש שנים בידיה, שיא של 7.48 שניות. “למרות שהיא שנה לא התחרתה כי היא ילדה לאחרונה, התחרות איתה זה כן משהו שאני מתמודדת איתו מתחילת הקריירה”, מספרת ויסמן על המאצ’אפ הספורטיבי. “לדעתי זה כיף, יש כאלה שלוקחים את זה למקום אחר ואומרים עליי, ‘יאללה, כבר שתעקוף, שתשבור את השיא שלה’, אבל אני רואה את זה כדבר כיף. אם לא היו לי מתחרות בארץ, אז איפה עוד היו לי? זה טוב מאוד, כי זה משעמם לרוץ לבד, זה כיף שיש דרייב לרוץ ביחד ושיש את הקרב הזה ביני לבין אולגה. אם זה לא היה, אז לא היה מעניין לדעתי. כל זמן שיש לי יעד ומטרה לעבור אותה, זה מעולה בשבילי”.

דיאנה ויסמן על המסלול באיסטנבול.

איך מערכת היחסים בינכן מחוץ למגרש?
“מערכת היחסים היא בסדר. היא גרה בנתניה ואני באשקלון, אז יוצא שאנחנו נפגשות בתחרויות, אבל לא מעבר לזה. שלום-שלום”.

היא סימסה לך אחרי שבירת השיא?
“כן, היא סימסה לי, היא רשמה לי כל הכבוד, וזה מחמם את הלב”.

אפשר כבר להכתיר אותך כבר כיורשת של אסתר רוט שחמורוב?
“אחרי שאני אשבור את השיא שלה, אז כן יהיה אפשר. ברור שאני מסתכלת על זה כמטרה, אבל אני לא יודעת אם זה היעד הבא שלי. אני לא רוצה להגיד את זה סתם, אני שואפת וחולמת לשבור את השיא שלה, אבל אני לא רוצה להגיד מתי, כשזה יקרה זה יקרה, כמו שזה קרה עכשיו. אני עובדת קשה מאוד כדי להשיג תוצאות טובות”.

איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
“חמש שנים אני לא יודעת, אבל עוד קודם לכן אני שואפת לאולימפיאדת טוקיו, אחרי זה – אלוהים גדול”.