דעה: אנחנו צריכים להכיר את חג הסיגד כמו את המימונה

ברק חדריאן

בשבוע שעבר ציינה העדה האתיופית את חג הסיגד. משמעות שם החג במילה “סגידה” לאלוהים, לתורה ולארץ ישראל. מרגש בכל שנה לראות את הקייסים הגדולים, שהיו ועודם המנהיגים הרוחניים של ישראלים יוצאי אתיופיה, את בני הדור הצעיר עולים לטיילת ארמון הנציב בירושלים, צמים ומתפללים לאחדות ולשלום העם. את החג הביאו איתם עוד מאתיופיה, והוא מצוין כ-50 ימים לאחר יום הכיפורים, כהקבלה ל-50 ימי בין המצרים בין פסח לשבועות, כשיהודי אתיופיה היו עולים ברגל להר הגבוה באתיופיה עם תפילה לשלום יהודי העולם וכמיהה לעלות לירושלים.

הסיפור של קהילת יהדות אתיופיה מרגש ומלא השתאות על הדרך שעברו כדי להגיע אל הארץ המובטחת. בסרט “חלום ירושלים”, שהוקרן ביום רביעי בהיכל התרבות, מסופר על הייסורים שעברו בדרך הנה ועל האלפים שלא שרדו את העלייה ברגל, על החלום שהוביל אותם למעשה ועל החברה שדמיינו שימצאו כאן.

חג הסחגד – גם באורט אפרידר. צילום: אורט אפרידר

בנאום השבטים של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין הוא התייחס למונח “ישראליות משותפת”: ליצור את הדבר המאחד והמקרב שלכולם יש בו חלק, שכל עדה, קבוצה, מגזר וקהילה מרגישים שייכות, והם חלק מחזון משותף. מדינת ישראל בהקמתה הייתה לתקווה עבור יהודי הגולה, ואף היוותה מוקד עלייה מכל קצוות תבל, נוצר כאן פסיפס תרבותי שהמיוחד הוא בעצם המגוון, הפלורליזם החברתי, שכל אחד ואחת מביאים איתם. בדיוק כמו שהמימונה השתלבה כחג של כל העם בישראל, עלינו ללמוד על אודות האחר ולתת לכך ביטוי משותף במרחב הציבורי ולא רק בתוך המסגרות הקהילתיות. כך גם חג הסיגד, אשר משמעותו מהווה הזדמנות לכולנו לחיבור אישי ולאומי. כשאנחנו מכירים את האחר ומסירים חומות, אז מתבטלת מראש אפשרות של גזענות ושל דעות קדומות לשם כך נדרשת אינטגרציה המשלבת בין כולם, אך גם שכל אחד ישמור על הייחודיות התרבותית שלו ולא יתבקש לזנוח אותה מאחור.

חוגגים סיגד במכללת אשקלון. צילום: יח"צ

השבוע נחשפתי לאירוע מקסים ומיוחד שקרה בעיר. לרגל חג הסיגד בבית הספר אורט אפרידר, התיכון שבו למדתי, הקימו מעין כפר אתיופי והציגו בו מאפיינים של תרבות יוצאי אתיופיה. דמיינתי את השיח בין כלל התלמידים והתלמידות, את הכמיהה לדעת ולהכיר באמת, את השיח בשנים האחרונות על אודות גזענות ואפליה, אשר ממנה סובלים לא אחת ישראלים ממוצא אתיופי. אך מעל הכול דמיינתי איך המפגש הבלתי אמצעי הזה מייצר דיאלוג שמוביל לשינוי במחשבה ובמעשה.

העובדה ששנה אחר שנה בני הקהילה האתיופית מבקשים לציין יום זה, על אף העובדה כי מימשו את החלום שלהם להגיע לירושלים, מלמדת אותנו כי החלום על אודות אחדות וסולידריות בקרבנו כאומה טרם התגשם. ולכן פעולה כמו זו שהתקיימה השבוע בבית הספר אורט אפרידר תורמת לשינוי תודעתי עצום ובעיקר לקירוב לבבות.

אירועים מהסוג הזה הם בדיוק מה שדיבר עליו הנשיא ריבלין, וזה מה שמערכת החינוך צריכה ליצור: היכרות בין כולם והסרת חסמים חברתיים, לבסס שותפות בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, וראוי לציין כי בית הנשיא יוצא במכלול של פעילויות עומק תחת הכותרת “תקווה ישראלית” במערכת החינוך, בתקשורת, בספורט, בשוק העבודה, באקדמיה ובטיפוח מנהיגות בין מגזרית.

מציינים את חג הסיגד בבית הספר רמב"ם.

חשוב שניחשף כולנו לאירועים נוספים שיספרו על אודות מנהגים ותרבויות של עדות שונות, שהסיגד לא יהיה רק עוד שם של חג שמופיע לנו בלוח השנה, ואין לנו מושג מהו. חשוב שנכיר, נשוחח, נגלה עניין ונתעניין במשמעויות השונות – זה מה שהופך את כולנו לעם אחד, דרך אותה פתיחות וסולידריות בין כולם.

אני לא יכול שלא להזכיר כאן את אברה מנגיסטו, ישראלי ממוצא אתיופי, הנמצא בשבי החמאס בעזה כבר 1,175 ימים. על גיליון העיתון מוזכר לקוראים בכל שבוע מניין הימים שאברה שבוי בעזה. הכמיהה לאחדות בתפילות של הסיגד מסרבת להשאיר את אברה מאחור. ולא משנה מה הסיבה שהגיע לשם, חשוב רק שאזרח ישראלי מוחזק נגד רצונו בידי ארגון טרור שלא מוכן לשגר אות חיים ודיווח על מצבו. כולנו יחד מייחלים לחזרתו במהרה אל חיק משפחתו בשלום.

שבת שלום לכולם.