שלוש שנים עברו מאז מבצע “צוק איתן” בקיץ 2014, שלוש שנים מתעתעות של שקט שבכל רגע עלול להיות מופר. בממוצע בכל שלוש שנים יצאנו למבצע צבאי ברצועת עזה נגד ארגוני הטרור כשבראשם ארגון החמאס השולט ברצועה: “עופרת יצוקה” בסוף 2008, “עמוד ענן” בנובמבר 2012 ו”צוק איתן” בקיץ 2014.
עם המבצעים הכרנו שגם החמאס והג’יהאד האסלאמי פועלים להתעצם, להרחיב את טווח הרקטות ולהמשיך לחפור מנהרות תקיפה לשטח ישראל. כמו כן, לא ניתן להתעלם מאיומים לא צבאיים כמו בעיות של תשתיות ירודות: מערכות הביוב קורסות לתוך עצמן ומזהמות את מי התהום בישראל, זבל רב נזרק אל הים ומגיע אל חופי זיקים ואשקלון ומים לא ראויים לשתייה ונגועים בביוב פוגעים בחקלאות בעוטף עזה.
אין ספק כי צה”ל הוא הצבא החזק באזור ונכון לכל איום. אך האם המבצע הבא יביא לשינוי המצב ברצועה? התשובה היא לא. ישראל חייבת אסטרטגיה ארוכת טווח כדי להתמודד עם האיום ולפעול להרחיק את הלחימה הצבאית שהוכיחה כבר שאינה משנה את המצב. אין ספק שלכל פעולת טרור צריכה להיות תגובה קשה, אך המצב מול עזה לא מסתכם רק בזה או בבניית הכוח של צה”ל לנוכח ההתעצמות של החמאס. להיערך לאיומים צבאיים זה קריטי וחשוב על מנת להיות עם היד על העליונה, אך שיפור למצב יעיל שישנה את המציאות יגיע מתוך פעולות ודפוסים מדיניים שישראל חייבת לנקוט בחוכמה.
מבצע נוסף ברצועה יניב גם אמירות פוליטיות פופוליסטיות שעלולות לבוא לידי מימוש רק כדי לרצות את דעת הקהל כמו מיטוט שלטון החמאס וכיבוש הרצועה. עזבנו את רצועת עזה לפני 11 שנים לא כדי לחזור ולשלוט עליה שוב, ומדובר ביעד יומרני ומסוכן. כשהחמאס שולט ברצועה בכוח, אל תצפו מתושבי עזה להתקומם או לעשות מעשה למען עצמם. מדובר בארגון פונדמנטליסטי קיצוני שפועל לדכא ולהנציח את חיי העוני בעזה ומשקיע את מרבית זמנו כדי לבנות את כוחו לסבב הבא.
אני מאמין כי לישראל יש כמה דרכים כדי לשפר את האינטרסים שלה ולהרחיק את המלחמה הבאה:
ראשית, בשונה מהרצועה, ראו מה קורה בגדה המערבית: הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון משגשגות, תאי הטרור רדומים והכלכלה פורחת. הרשות הפלסטינית היא גורם ממתן הפועל בשיתוף פעולה ביטחוני מלא עם ישראל. ערי הגדה, כמו שכם וג’נין שהיו בעבר מוקד למעוזי טרור, הפכו לערים עם שווקים תוססים. יש להעמיד זאת כמובן לזכות פעולות הסיכול של צה”ל והשב”כ, אך גם לרשות הפלסטינית שפועלת למגר את תאי הטרור. הפיוס הפלסטיני בין חמאס לרשות הפלסטינית מהחודש שעבר אולי למראית עין לא מהווה איזושהי בשורה, אבל מדובר בהזדמנות. כניסה, גם אם לא מלאה, של הרשות לעזה רק תתרום לשיפור המצב של האוכלוסייה העזתית ולתקשורת טובה יותר עם ישראל כדי לשפר את המצב הרעוע ברצועה.
כמו כן, יש להניח על השולחן תכנית בינלאומית של שיקום תמורת פירוז הרצועה, גם אם החמאס ידחה אותה על הסף: יש לגבש סל הטבות של הקמת נמל, תחנות כוח, אוניברסיטאות, בתי חולים ושיקום תשתיות המים והביוב תמורת פירוק ארסנל הנשק. עצם הנחת התכנית על המדף עלולה להניב משהו לטווח ארוך, בטח אם מעורבות בעניין מדינות ערב מתונות שאיתן לישראל יש קשרים גלויים ואף עם אלה שאנו נמצאים עימן בקשרים רחוקים מן העין והן לא מעוניינות בהמשך שלטון החמאס.
לבסוף, יש לנסות לסייע לכלכלת תושבי הרצועה: עובדים רבים מהגדה המערבית מגיעים לעבוד בישראל מדי יום. השב”כ מתיר רק לאלף פלסטינים מעזה לצאת ולעבוד בישראל דרך מעבר ארז. לרוב הם עובדים בעבודות כפיים של בנייה ותשתיות. לשם השוואה, מיהודה ושומרון יוצאים כ-50 אלף פלסטינים. ישראל צריכה להרחיב את היתרי העבודה ולנסות לסייע בהורדת האבטלה בעזה, שעומדת היום על 41 אחוזים, כשכמעט כל אדם שני ברצועת עזה הוא ללא פרנסה.
החמאס הוא האשם העיקרי במצבה של הרצועה, אך אין זה אומר שישראל לא יכולה להפיח תקווה בתושבי עזה לעתיד טוב יותר. זה חייב להיות אינטרס ישראלי. המצב אינו מאפשר המתנה לשינוי פוליטי בעזה, אלא למהלכים יזומים שירחיקו את הסבב הבא.
