יממה אחת לפני ההכרזה על פיזור הכנסת ה-23 התרחשה תופעה שמימית נדירה של שני כוכבי ענק. צדק ושבתאי, שני כוכבי הלכת הגדולים ביותר במערכת השמש שלנו, התקבצו והופיעו כמו כוכב לכת אחד גדול וזוהר – אירוע שהתרחש בפעם האחרונה לפני 800 שנה. הכוכבים לא באמת התמזגו או השיקו אלא התקרבו מאד אחד לשני ומכדור הארץ זכינו לצפות ללילה אחד בתופעה הייחודית, כמעין אשליה אופטית. צלמים וחובבי אסטרונומיה ברחבי הארץ הפיקו תמונות נרגשות של המחזה המרהיב והבוהק שצפוי להתרחש בפעם הבאה בעוד 60 שנה בשנת 2080.
מודה שכשנתקלתי לראשונה בכותרת שעוסקת בתופעה חייכתי לעצמי בסרקזם משועשע מגודלה של המטאפורה בתזמון המדויק. בסופו של דבר, גם אצלנו בכנסת ישראל שני "כוכבי ענק" מלאים בגזים וגם חשיבות עצמית סיפקו לנו אשליה אופטית של מפגש. לא להם הצדק אבל לגמרי ההשבתה (מלשון השם: שבתאי) של חיינו בתשעת החודשים האחרונים (הריון קשה ומתסכל שלא הוביל ללידה אלא לנקודת ההתחלה). מקווה שלא ניווכח שוב בתופעה הזו, לא בבחירות הקרובות בחודש מרץ וגם לא בעוד 60 שנה.
בניגוד לצדק ושבתאי שאפשרו לנו לחזות בטבעות והירחים המופלאים שלהם, נתניהו וגנץ הותירו אחריהם רסיסי שברים של אנשים, פטריוטיזם מדמם, דגלים שחורים וייאוש שאין לו חליפי, תרתי משמע. וכמובן, מדינה בהקפאה כי שוב לא אושר תקציבה המסודר לשנה שבפתח. אנחנו כנראה זקוקים כאן ליותר מזה. באופן מטאפורי בלבד – אנחנו זקוקים למפץ גדול, ארגון מחדש של הסדר הקיים (או אולי היעדרו). איני יודעת להצביע בוודאות על תחושותיי לקראת בחירות רביעיות תוך שנתיים?!? לראשות הממשלה. שיא מפוקפק לכל הדעות שיש שמייחסים לו תחושת כישלון חרוץ ויש המוצאים בו הזדמנות. אני איפשהו שם באמצע בין שתי נקודות הקיצון בפרט בשנה האחרונה לחיינו שבה למדנו ועדיין למדים לעכל תופעות גדולות מאיתנו.
במבט לאחור, קשה לתפוס את השינויים התכופים שנכפו עלינו בפרק זמן קצר כל כך. מהר מאד ובעל כורחנו למדנו להסתגל למציאות בלתי אפשרית, לטוב ולרע. בדצמבר אשתקד עוד צחקנו בגיחוך רב על האסייתיים המשונים שהסתובבו במרחב העירוני שלהם עטויי מסיכות פה. הם נדמו לרובנו כלחוצים/מגזימים/מופרכים ובשמחה נאנחנו שכאן בארצנו זבת החלב אנחנו פטורים מהשטות הזו. היום זו מציאות חיינו ומהר מאד התרגלנו אנחנו וילדינו להתחמש במסכות על סוגיהן השונים, כאילו היו שם תמיד. כנראה, יישארו בחיינו עוד זמן לא מבוטל.
בצער רב ויתרנו על התרבות, הספדנו וקברנו אותה. היכלות סגורים, אולמות ריקים, במות נטושות שינו תכליתם והפכו למוקדי בדיקות או חיסונים. הטלוויזיה הפכה למרחב צרכנות התרבות המרכזי שלנו וגם הצפייה בסרטים או סדרות טרום הקורונה מעוררים בנו אי נחת מובנית. אנחנו צופים בהתקהלות בסנטרל פארק באיזה סרט אמריקאי או בסצנת בית קפה גדוש בסדרה ישראלית ומתחלחלים מהמחשבה שאין שמירת מרחק ואיזו צפיפות נוראית.
אם מישהו היה מתאר לי לפני שנה את יום העבודה הממוצע שלי שעומד כיום על 5-6 שיחות זום במקרה הטוב, הייתי מתקשה להאמין ומתייחסת לזה באדישות. מדחום ואלכוג'ל בכניסה למתחמים כעניין שבשגרה במקום בדיקת תיקים ועוד שינויים רבים שסיגלנו לעצמנו מכורח המציאות. איך שאני מתגעגעת להפוך טוב (בזכוכית, רותח-רותח בלי קצף) בבתי קפה שהיו לי משרד לעת מצוא או שולחן עבודה לכתיבת הטור השבועי. תוהה מתי ואיך נשוב להופעה חיה של מוזיקה טובה כשהבאסים מהדהדים ברגליים והשירים זורמים בקולי קולות עם כל ההמון הנלהב. תיאטרון מרגש, מטלטל, מצחיק ומשגע, סרטי קולנוע באולמות מרווחים עם ריח הפופקורן המנחם. המציאות כמו שהכרנו אותה לפני שנה לא תשוב עוד להיות דומה בשום אופן, אנחנו השתנינו.
אחד השינויים מיני רבים שיצרה התקופה הזו מתוך המשבר הכלכלי הגדול הביא לידי קיצו של עידן העיתונות המודפסת, בפרט המקומית. תהליך הדיגיטציה אמנם החל כבר לפני עשור כשמרבית העיתונים הגדולים בתפוצה ארצית ומקומית ניהלו במקביל לדפוס גם אתר אינטרנטי, אך תקופת הקורונה טלטלה את הסירה. עיתון כאן דרום אשקלון שיוצא לאור נאמנה כ-37 שנים בעיר ובאזור, יסגור במהדורה אחרונה זו את שערי הדפוס שלו והחל מהשבוע הבא, עם כניסת שנת 2021 האזרחית יראה אור אך ורק במהדורה דיגיטלית. והנה אני שוב חלוקה, לא בטוחה עד כמה קל לי לוותר על גרסת תדפיס הנייר של העיתון, העלעול והעיון בדפים כטקס קבוע של סוף השבוע (שום דיגיטציה לא תצליח להחליף את חווית התשחץ והסודוקו בעיתון). במהרה תיעלם העיתונות המודפסת לגמרי מחיינו ותהפוך כולה באחת למקוונת בלבד. בעוד עשור מהיום יצטלמו הילדים עם עיתון כמומנטום מתקופה רחוקה, כמו ליד תאי הטלפונים הציבוריים הספורים שעוד נותרו בארץ.
אבל בתוך כל הכאוס אנחנו מגלים שגם הכוכבים מסתדרים לפעמים לטובה. אם להניח רגע רומנטיקה ונוסטלגיה בצד, ישנם יתרונות רבים במעבר לעיתונות דיגיטלית. המידע הרלוונטי והעדכני ביותר יעלה באופן תדיר לרשת בזמן אמת כי הרי הפקת עיתון מודפס שיוצא לאור ביום חמישי דורשת דד ליין דחוק מאד וסגירת עריכה כבר ביום שלישי (למרות שעורך עיתון זה בא לקראתי לא פעם בימי רביעי גדושים לעייפה עבורו). כל כך הרבה דברים משמעותיים קורים ברמת השעה, חישבו כמה דברים התחוללו בימים רביעי עד שישי עת הופץ העיתון.
גיליונות כאן דרום: הראשון, האחרון ועוד כמה בדרך
בנוסף, למרות הגהה ייתכנו שגיאות כתיב בהקלדה טכנית שלא ניתן לשנות לאחר שהעיתון הודפס לעומת התיקון היעיל והמהיר בגרסתו הדיגיטלית. יריעת הכתיבה לא תהיה תלויה או מוגבלת בשטחי פרסום או בגודל עמוד A3. שלא לדבר על חשיבה אקולוגית שמתלווה למהלך ביטול גרסת הדפוס על כל המשתמע תפעולית, כי בימינו גם את הדגים כבר לא עוטפים בנייר עיתון.
אז אמנם פלח אוכלוסייה מסוים ובעיקר טכנופובי יתקשה להתגבר על השינוי אבל גם הוא יסתגל כי זו הכרוניקה של חיינו בחודשים האחרונים. אולי גם תפתח לנו ההזדמנות להנגיש את כתבות העיתון ואף טור זה בהקלטה קולית ישירות לקורא שהופך בימינו למאזין.
לשמחתי, התקופה המטלטלת הזו חשפה אותי לכוכב עולה מקומי ומופלא, אלדר אדטו (תזכרו את השם), תלמיד כיתה י”ב בבית הספר אמנויות באשקלון. אלדר הוא יוצר מקורי של איורים דיגיטליים מרהיבים שמייצגים באופן קומי וחריף את סוגיות השעה. הוא נעתר בשמחה לפנייתי לאייר באופן קבוע את הטור שלי והחל מהשבוע נזכה כולנו להתוודע לכשרונו הייחודי.
שבת שלום מהמהדורה המודפסת האחרונה של עיתון כאן דרום אשקלון!
