קוראיי היקרים, חשבתי רבות אם לכתוב לכם בשבוע הזה, שהוא אחד הנוראים בחיי. שבוע שבו נאלצנו, אני ובני משפחתי היקרים להיפרד מאחותנו היקרה רחל ז”ל. אני לא מעכל את ה”תואר” החדש. מחשבות רבות חלפו במוחי בטרם התיישבתי לכתוב. “אתה בכלל יושב שבעה, עזוב את הבלי העולם הזה לשבוע אחד, לא יקרה כלום”, אמרתי לעצמי.
אני מניח שאחדים מכם חוו אובדן במהלך חייהם לדאבון הלב, ומכירים את הסיטואציה של "לשבת שבעה". הקטע הזה שאדם יקר לך עוזב ומשאיר חלל עצום ותוך כדי הניסיון לעכל בכלל מה שקרה אתה מוצא את עצמך בתוך רוטינה של מבקרים, מנחמים, תפילות, דברי תורה עם מוסר ותובנות, כשבתווך, בין לבין מבליחים זיכרונות המעלים חיוך ודמעה בו זמנית. וגם קצת רגעי הפוגה שמאפשרים להתכנס לתוך עצמך ולחשוב, פשוט לחשוב.
רחל צראף ז"ל (שניה משמאל) בפעילות עם חברותיה
באחד הרגעים האלה של "הלחשוב" גמלה בליבי ההחלטה שדווקא בשבוע הזה הקשה הנורא מכל, אני חייב לנצל את הבמה הזאת ולכתוב, פשוט חייב. כתבתי "לנצל" את הבמה כי אני באמת הולך לנצל את הבמה שניתנה לי כאן על מנת להכיר ולספר לכם על אחותי היקרה רחל ז"ל.
בבקשה, הישארו אתי אל תעברו הלאה, אני לא סתם מנצל את הבמה הזאת רק לטובתי. הרי בטוח שלכל אחד מכם יש את האדם הכי משמעותי בחייו, האדם שהשפיע הכי הרבה על מי שאתם. האדם הזה יכול להיות האבא, האמא, אח, אחות או דמות מרכזית אחרת שנקלעה למארג החיים שלכם והטביעה חותם שתרם באופן מהותי למי שאתם היום. אני כמעט בטוח שלכל מכם תעלה התמונה הזאת בן רגע אם יישאל על כך. אצלי זה בא כמעט בהפתעה גמורה.
רק השבוע, יומיים אחרי מותה התחברתי לכמה היא השפיעה על חיי, על אופן החשיבה שלי על התנהלותי. ומה שיותר הפתיע אותי זאת ההבנה שהיא עשתה את זה לעשרות ואף למאות אנשים, שלא הכרתי.
יישמע לכם מוזר אבל, את הכותרת של הטור הלקוחה מהשיר האלמותי שכתבה רחל שפירא לא אני בחרתי. היא פשוט צצה כאילו מעצמה ברגע הראשון שהנחתי את האצבע על המקלדת. רחל אחותנו הייתה סוג של צמח בר במחוזותינו. "מחוזותינו" זה אשקלון של תחילת שנות השבעים, שכונת שמשון, עתיקות ד' אם תרצו. כשאנחנו עוד הלכנו לבית ספר אם כבר הלכנו, רחל כבר הייתה בת קיבוץ (אשדות יעקב) ככה מתוך בחירה.
רחל ז"ל עסקה תמיד בפעילות חברתית
כשרחל הגיעה הביתה לחופשות הגיעו גם שירי רחל וסשה ארגוב ועלי מוהר, ממש לא מה שהאוזן צעירה שלנו ידעה לפני כן. חווה אלברשטיין, אריק איינשטיין ושלום חנוך הפכו לפס הקול הנוסף והמרכזי כשהיא באה שנכנס לבית המרוקאי הטיפוסי "העצבני" יש לומר.
לימים רחל תינשא לדודו היקר, שיבדל לחיים ארוכים, אותו הכירה בצבא. הם ייקבעו את משכנם בראשון לציון ואחרי שנים של ניסיונות לא קלים יגיח לעולם בנם היקר והיחיד מושיק שיחיה, שלימים יינשא לליאור המדהימה ויחד הם יביאו להם את הנכד הנכסף אביב. עד כאן סיפור כמעט רגיל על מהלך חייה של אישה צעירה מבית מרוקאי טוב שבנתה חיים במרחק מה מסביבתה הטבעית. סיפור כמעט רגיל.
רחל עם בעלה דודו והבן מושיק
למה "כמעט"? כי רחל הייתה הכל חוץ מאדם רגיל. כי בתווך, בתוך המולת החיים הרגילים של כולנו וגם שלה, רחל אחותנו הייתה אדם עסוק מאוד. ועיקר עיסוקה היה באיתור נקודות חולשה בחייהם של האנשים החשובים לה, בני משפחתה. אני כותב שוב כדי שתבינו: איתור נקודות חולשה בחייהם. ומרגע שהיא נחשפה לנקודה כזאת אצל מישהו היא נכנסה לפעולה. וכשאני כותב "נכנסה לפעולה" ברור שהיא נרתמת כל כולה למשימה. לעיתים זאת תהיה משימת חילוץ של ממש ממשבר עמוק, ואם יש צורך אז גם דודו מחויב לסיפור והפעולה נמשכת עד ל"חילוץ", ייקח כמה זמן שצריך ויעלה כמה שיעלה. וככל שהמשפחה גדלה, גדלים הצרכים, גדלות המטלות ורחל נמצאת שם. אם בעצה טובה ושימושית כולל עזרים חומריים בהתאם לצורך ואם בשיחות ארוכות אל תוך הלילה כי מדובר בצורך נפש.
אנחנו תודה לאל, משפחה מרוקאית טיפוסית ממוצעת: 9 אחים ואחיות (פחות "מלאך" בשם פרלה שעזבה אותנו לפני שנים) עשרות נכדים וכמה נינים, בקטנה, כן ירבו בע"ה. זה לא מה שירפה את ידיה. אף אחד/ת לא נכנס לכיתה א' בלי ספר עם הקדשה מדודה רחל. אף אחד/ת לא מתגייס בלי ערכה חומרית, עם מילות הכוונה ועידוד כצידה לדרך מדודה רחל. לבית מרוקאי יש מורכבות המביאה לא פעם לפירוד בין מרכיביו, רחל תמיד שם כדי לעשות הכל ליצירת חיבור מחודש. ויש גם "טיפול מונע" בדמות מפגשים ברבדים השונים שבתוך המשפחה ומפגשי ענק של כל המשפחה. בין המנחמים שספדו לה היו נשים מקבוצות שונות של עשייה חברתית והעצמה נשית, אליהן רחל השתייכה, כאילו לא הספיק לה מה שהיא עושה בתוך הבית פנימה.
כל הדוברות הפליאו דברי הלל על האישה הקטנה שנגעה בכולם והייתה דמות מרכזית בכל הנוגע לעשייה למען הכלל. ותוך כדי ימי השבעה אני נחשף לעוד ועוד סיפורים של הצלה ממש שרחל מקיימת בצנעה כי מתבקש הדבר. וככה בתוך יומיים של ישיבה כאן בשבעה על אחותי הקטנה אני ממשיך להיחשף למה שהיא הייתה. אני מגלה שהיא הייתה פשוט מוסד של נתינה. אתם בוודאי מכירים את המושג רח"ל – רשות חירום לאומית – כזאת הייתה רחל שלנו ויש מי שבא ולחש על אוזניי: פיני, אתה לא יודע כלום זה רק קמצוץ ממה שהיא הייתה באמת. ואת דבריו מאשר זרם המנחמים כל אחד עם הסיפור שלו ונקודת המפגש עם רחל שנגעה בו.
קוראיי היקרים, הייתי ממשיך וממלא עוד שני עמודים על מה שסופר, אבל המטרה שלי בניצול הבמה הזאת היא כפולה: אחת, להזכיר לכולנו שחיי נצח כנראה לא נחיה ורצוי מאוד לא לבזבז את הרגע הבא לעיסוק בטפל. שתיים, הסיכוי היחיד שלנו לחיות בחברה טובה, מתוקנת ולהבטיח עתיד טוב לילדינו עוברת במסלול של אהבת הזולת כדרך חיים ולא כנטל כבד. החובה שלנו להיות מופת לדורות הבאים עוברת כחוט השני בין אהבת חינם לערבות הדדית. אני בטוח שכל מי שרחל נגעה בו קיבל צידה לדרך, שתהפוך אותו לאדם טוב יותר. אני מקווה שאצליח ואספיק ביום מן הימים לעשות כמה תיקונים על מנת להיות ראוי לתפקיד האח של רחל.
לכי לשלום אחותנו היקרה.
