אבא שלי היה לוחם גולני, גדוד 51, פלוגה ב’, חייל סדיר במלחמת יום כיפור באותו קרב כואב על החרמון. רק בשנים האחרונות הוא מספר יותר על 18 ימי הלחימה הכואבת, הניסים הגלויים שפגש בדרך וההתשה הבלתי פוסקת חודשים ארוכים אחרי. הוא נמנע מלבקר שם באמתלות שונות למרות שהזדמן לנו לטייל רבות באזור בשנים האחרונות. הזיכרונות מתעוררים אצלו כשאנחנו שולחים תמונה, מצולמים ליד התל ההוא או האנדרטה ההיא עם השמות שאת חלקם הוא מזהה.
לא רק התמונות אלא התקופה הזו שמעירה נימים חשופים של לנצח חיילים שנלחמו על המדינה הזו בגופם. הכתבות על יום כיפור שנת 1973 מביאות עדויות על הבלתי אפשרי בתוך תחושת אובדן ואסון. 47 שנים שנחרטו על ידיה המדממות של הארץ החובקת הזו, על פסי הדגל של המדינה ועל ליבם של צעירים, הורים, אחים ואחיות, בני זוג, ילדים, משפחות, דורות. כשאבא מספר הוא מתאר בפרטים, הוא זוכר את החוויה בכל חושיו על המראות, התחושות והריחות שמלווים אותו. הוא מספר עליהם בשמותיהם, לא ניצבים בסרט זיכרונותיו הרחוקים ותמיד נשמע מלא תקווה.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
עם כל הכאב יש לסיפור שלו מנגינה של סוף טוב. אני חושבת שזה מה שמחזיק אותו כל השנים, האפשרות להיות בתופת ולצאת ממנה. גם השבוע הוא נשמע לי ככה כששוב המלחמה ההיא עלתה על ראש דאגותינו. "איך היה המורל אז בקרב החיילים, בקרב הציבור?" שאלתי אותו, מעזה להשוות בראשי בין המלחמה המיליטנטית למלחמה שאנחנו עוברים עכשיו. "המורל היה גבוה למרות הפחד, העורף היה חזק ותמך בנו מאד אפילו כששר הביטחון, משה דיין היה האחראי לפגיעה במורל", הוא ענה בביטחון.
זה יהיה בוודאי יומרני מצדי להשוות בין מלחמת יום הכיפורים למערכה הבריאותית שאנחנו חווים כבר מעל לחצי שנה. האויב לא דומה לנו, אין לנו עסק עם בני אדם אלא עם נגיף שאנחנו עדיין לא מכירים לחלוטין. אבל בסופו של דבר, ההשפעה על המציאות שלנו, על השיקום הרגשי והפיזי נתונה כמו אז בידי בני אדם, בידינו. מסתבר שהפוליטיקאים מאז ומעולם לא הוכיחו את עצמם ברגעי משבר אלא מנהיגות השטח, במקרה של מלחמת יום הכיפורים – הרמטכ"ל דוד אלעזר – דדו, יצחק חופי – אלוף פיקוד הצפון וחיים בר-לב שאמנם כיהן כשר המסחר והתעשייה אך תפקד כראוי בכובעו המנהיגותי כאיש שטח כשהתמנה לפקד על חזית הדרום וסייע רבות בבלימת המתקפה המצרית. איני מצפה שאנשי צבא יישאו באחריות השטח בימים אלו אלא מנהיגות משדות אחרים, אנשי מדע ורפואה ולא אחרים מאשר הנהגת השלטון המקומי.
הרמתי ידיים מהממשלה הזו וחבריה, ברור לי שלא להם הפתרון והאחריות להובלת היציאה מהמשבר, הם עסוקים ביצירת משברים נוספים. ראשי הרשויות הם כרגע הכוח המנהיגותי להוביל אותנו מחוץ לכאוס ושאנחנו מתבוססים בו. הם אנשי השטח שיכולים וחייבים לנהל את עירם בביטחון ואחריות וודאית, כמו טל אוחנה, ראשת המועצה המקומית ירוחם. מכלל המהלכים שעשתה בתוך הרשות שלה מכוח סמכותה ולרווחת הציבור היא פעלה להקמת מערך אפידימיולוגי עירוני ולא חיכתה למשרד הבריאות הקורס תחת הנטל. למעשה, אם נשוב להשוואה למלחמת יום הכיפורים ניווכח שההצלחה של מצביאיה כנגד כל הסיכויים הייתה קשורה בשני אלמנטים מרכזיים – אסטרטגיה ואמונה.
טל אוחנה ונציג פיקוד העורף. צילום: מועצה מקומית ירוחם
ראש עיר שפועל מתוך שני העקרונות הללו יצליח להשטיח את העקומה או כל שם גנאי לחירום שתרצו. אסטרטגיה שעיקרה מינוי פרויקטור רשותי לטיפול בקורונה שיסנכרן עבודה בין אגפים שונים בעיר. ניהול דשבורד עירוני (לוח מחוונים) אופרטיבי שמתפקד כחדר בקרה ומציג ביצועים מבוססי מדדים בזמן אמת. ניהול סיכונים, תסריטים אפשריים ויצירת תכנית פעולה הדרגתית ומענים לטווח המידי ולטווח הארוך. להיות פרו-אקטיביים, לא לחכות להנחיות הממשלה או משרד הבריאות. ראש עיר חזק שולט בזמן אמת במצב התושבים בעירו ומקבל החלטות משמעותיות שאינן רק קריאה מצולמת בפייסבוק אלא ניהול אכיפה פעילה במרכזי ההתקהלות השונים. במשך 3 חודשים ואולי יותר המרינה הייתה גדושה לעייפה במבקרים נטולי מסכות וממש לא שומרי מרחק לעומת פעילות אכיפה והסברה חסרה מאד, ולא רק במרינה. אמונה כאמור חשובה לא פחות, להאמין ביכולת של אנשי מקצוע איכותיים ומנוסים שיכולים להוביל מהלך בסדר גודל כזה. הכרה במגבלות אישיות לא מעידה על מנהיגות פחותה, בדיוק להיפך!
גולדה מאיר אמנם התפטרה בעקבות ועדת אגרנט מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים על מחדליה אבל לזכותה יאמר שהיא השכילה למנות במילואים את בר-לב שזוהה כיועץ ומצביא דגול. ויותר מכל, כפי שציין אבי, מה שהחזיק את הרוח הלאומית בזמן השבר היה המורל הגבוה של העורף, של הציבור. במלחמה הנוכחית אנחנו לא העורף אלא החזית אבל המורל הציבורי הוא כלי למינוף אחריות אישית וחברתית. ניהול המידע בשקיפות והחלטיות (לצערי, הססנות וקושי בקבלת החלטות אפיינו מאד את ההנהגה העירונית בחודשים האחרונים) ויתרה מכך, שיתוף ציבור אמיתי, לא רק ברמת יידוע אלא בהפעלת משאל עירוני להבנת הלך הרוח וניתוח איכותי של משאל כזה. הנתונים שיכולים לעלות ממדגם עירוני רחב (ייצוג מגוון מכלל השכונות, הגילים, מגדר ומגזר) יסייעו בהבנת הפער והקושי של הציבור, אתגרים מורכבים, עמדות, ציפיות ולא פחות הצעות ורעיונות מהשטח. בדרך זו אפשר ללמוד בגישה יצירתית ורותמת מהם המענים שמיטיבים עם הציבור וכיצד להטמיע הסברה ואחריות קהילתית. זה לא שלא נעשה דבר אלא שבנקודת הזמן הזו כשהגרפים עולים על בסיס יומיומי והשבוע עמדנו כבר על 4 מחלקות קורונה פעילות בבית חולים ברזילי, הגיע הזמן לפעול מלמטה למעלה. בלי שרי ממשלה לוחצי ידיים וגוזרי סרטים אלא עצמאות מחשבתית ומקורית של ההנהגה העירונית כולל חברות וחברי מועצת העיר הנבחרים.
המנגינה של הסוף חייבת להבטיח שהוא טוב כי ההיסטוריה היא הסיפור של המנצחים ואנחנו כאן לספר על אותה מלחמה מלפני 47 שנים שצלחנו אותה כנגד כל הסיכויים, עם מחירים כבדים וקשים אבל אנחנו כאן. באחריותנו להבטיח סוף טוב לדרמה הטרגית שנכפתה עלינו, שנדע לספר לילדינו בכאב אך בתקווה שזה לא "חורבן הבית השלישי" כדבריו של דיין, אלא שמכאן זה לא ידרדר יותר.
שבת שלום וחג סוכות שמח!
