בסוף השבוע האחרון במהלך טיול משפחתי, שאל אותי עוז על שמשון הגיבור וביקש שאספר לו על עלילותיו של השופט המקראי שניכסנו לסיפור האשקלוני שלנו. למדתי ב-11 שנות האמהות שלי שילדים צעירים עסוקים מאד בסיפורי גיבורים, זה מחזק את תחושת הביטחון והמוגנות שלהם. המחשבה שאנשים בשר ודם כמונו יכולים לגלות גבורה ותעצומות נפש ולהשפיע לטובה על אחרים גורמת לתחושה שגם אנחנו גיבורים בפוטנציאל. סיפרתי לעוז את סיפורו של שמשון מלידתו ועד מותו כולל חידתו המפורסמת: “מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק” על הדבש שהתגבש בגוויית הארי. הסברתי לו את פירוש החידה שלימים הפכה לניב שגור בפינו – הדבר השלילי שהוביל לחיובי. ילדי הנבון נתן לי דוגמאות להמחיש את הבנתו ואני שקעתי מהרהרת בקשר הכואב שבין סיפורו של שמשון למציאות הקשה שנקלענו עליה השבוע – אונס הנערה מאשקלון במלון באילת.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
מרגע שפורסמה הידיעה המזעזעת ביום רביעי שעבר התקשיתי לעכל את גודל הזוועה. כל אונס באשר הוא מטלטל אותנו ובמקרה הזה חשתי אף אחריות גדולה להשמיע קול כי מדובר בבת העיר, נערה צעירה שנוצלה באופן מחריד, בוטה ואגרסיבי. כחלק מפעילותי החברתית בקבוצת האשקלוניות הפמיניסטיות וכאישה שמונעת על פי צו מצפונה המוסרי פעלתי יחד עם חברים וחברות נוספים לחזק את ידי הנערה ומשפחתה בפעולות מחאה שונות בעיר ובמדיה החברתית. לצערי נתקלתי לא פעם במהלך השבוע בתגובות קשות, חסרות רגישות ומריחות מהאשמת קורבן והצדקה סמויה וגלויה של המעשה הנפשע, מגברים ונשים כאחד. שאלות לא רלוונטיות על הסכמה (באמת לא מצליחה להעלות את הדיון הזה על הדעת), הכרעות לגבי טיב אופייה של הנערה וחינוכה, זלזול בוטה בכאבה ובעוול שנכפה עליה ועיסוק תפל במספר הגברים שלקחו בזה חלק (כאילו שזה בכלל משנה אם מדובר באחד, חמישה, עשר או שלושים).
בכאב רב חשבתי לעצמי איך אבדה הדרך? איך נרמסו הערכים? זו הגבורה מעוררת ההשראה? חז"ל היטיבו להגדיר – "איזה הוא גיבור? הכובש את יצרו", הרי בזה ניחנה הגבורה. לא בהפעלת כוח, ניצול, כפייה, אונס, שיתוף פעולה, עמידה מהצד, התעלמות, שתיקה, תיעוד, צילום, הפצה, הכחשה, העלבה והאשמה! אלו לא הגיבורים שלנו ואסור לנו להצדיק, לקבל או להכיל את ההתנהגות הפושעת והאכזרית שלהם בשום אופן, גם אם מדובר בקטינים. אסור לנו להשתתף במשחק החרטה השקרית עם כיפה על הראש וציפייה למחילה. לא לרקוד סביבם ולשיר שירי גאולה, לא לתת להם פרסים ואותות הוקרה, לא לקרוא להם הבנים שלנו, הם לא גיבורים גם אם הם מקורבים של, שחקני כדורגל בנבחרת הצעירה, זמר מפורסם או נבחר ציבור – אין להם מקום בקרבנו!
אבל, מעז יצא מתוק כי משעה שהחלטנו להשמיע קול כנגד החשודים, תומכיהם וכל אלו שמאשימים ומגנים את הנערה גיליתי שדווקא הקול החזק והמשמעותי הוא זה שמביע תמיכה אמיתית, מחבק, לא מתנצל ומתרץ, לא חושש ממה יגידו, לא מבוהל. שמחתי לשמוע שעל אף השעות הקשות שהנערה בוודאי עוברת סביב השיח בתקשורת, אל מול המשטרה והחשודים, היא עומדת איתנה עד כמה שניתן אל מול המבקשים שוב להשתיק ולהקטין אותה. הם מתי מעט, הם לא מייצגים את הרוב, להיפך! אנחנו איתה, נשים וגברים, תושבי העיר והמדינה, בעלי דעת ומוסר שיודעים להבחין בין טוב לרע ולהבטיח שלא ניתן לתופעה הזו להפוך למאפיין תרבותי חלילה.
הפגנת תמיכה בנערה מאשקלון. צילום: אלמוג גלוצמן
אנחנו נעמוד בצמתים עם שלטים, בכניסה לבית המשפט, נקרא שירה ונקרא תיגר, נתראיין בתקשורת, נשתתף בוועדות בכנסת, נסייע בבניית תכניות חינוך למיניות בריאה, נקדם מדיניות עירונית וארצית. אנחנו נזעק את הכאב שלה ושל כל נפגע ונפגעת תקיפה מינית, לא רק עכשיו, לא רק במקרה הזה, אנחנו נעצור את זה ביחד! זה ישמע לכם אולי יומרני אבל נוכחתי ששינויים לא מגיעים רק מלמעלה, הם מגיעים כשיש קונצנזוס, כשיש רצון משותף לקדם רעיון, תפיסה או דרך ואנחנו כחברה בדיוק בנקודת הזמן הזו! מאסנו לקבל את הדין כמו שהוא, זו לא ברירת מחדל של גורל, אנחנו מחזירים לעצמנו שליטה על החיים. הלוואי ונמצא את הדרך למגר אלימות מינית ומגדרית ונוכל לספר בכבוד לילדינו ונכדינו שאנחנו היינו שם לעצור את זה בזמן ולא לשבת מנגד. שבת שלום!
