כל החיים שלנו אנחנו חושבים על שאלת ה-מה היינו עושים אם…? מריצים מחשבות על תסריטים אפשריים במציאות קיצונית. סימולציה של מוסר ומצפון אישי, מחשבים סיכונים שהיינו לוקחים ברגע כשזה נוגע לאהובים שלנו. לא סתם אנחנו קוראים לילדים שלנו בכינוי המתבקש – “חיים שלי”. ההורות הופכת אותנו למחרפי נפש ובתנאי שילדינו יהיו בטוחים, בריאים ושמחים. זו ברירת המחדל הטבעית של כל הורה, אנחנו חיים במתח שבין אהבה לדאגה אינסופית. זו לא גבורה, זה פשוט דרכו של עולם, הילדים הם החיים שלנו. במקביל מתחוורת ההבנה שכדאי שנשמור על עצמנו כמו שצריך בשבילם, כי באותה מידה שאנחנו זקוקים להם – הם זקוקים לנו!
גבורה אמיתית (שכנראה רק מעטים ניחנו באצילות הנפש הזו) היא היכולת לראות אדם באשר הוא אדם כאילו היה הילד שלך, החיים שלך. מיכאל בן זיקרי ז"ל הוא תכלית הטוב שבאדם, הוא גיבור אמיתי. עקבתי דרוכה בערב שישי האחרון אחר הדיווחים שתועדו בחוף הים בזיקים, המילה – "טרגדיה" חזרה על עצמה בכל אתרי החדשות והסגירה שהסוף לא טוב. לא הכרתי את מיכאל ז"ל אבל די בסיפור מותו כדי להעיד על רוחב לב ונתינה נדירה. איזה חותם אדיר הוא הותיר על כולנו בלכתו. לו רק ידע עד כמה מעשיו הצילו יותר מארבעה בני משפחה, אפשר לומר שמעשיו הצילו את האמון המעורער שלנו זה בזה. בתקופה המורכבת שאנחנו חווים, כשאנשים חוששים אחד מהשני ולא סומכים על כלום ואף אחד, מעשה ההצלה של מיכאל בן זיקרי הוא תזכורת לכל מה שיפה וטוב במין האנושי. האסון הנורא התגלה כהזדמנות להתרחבות הלבבות בינינו לבין שכנינו בחורה ובינינו לבין עצמנו ברמה הלאומית. מותו של מיכאל בן זיקרי, שובר לב ככל שיהיה הוא לא לשווא. הוא אור גדול בתקופה של עמימות ואדישות שמגיעה מלמעלה.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
באותה השעה שקרה האסון, עת חירף נפשו בן זיקרי להציל את ילדי משפחת אלקרם, התראיין לו שר אחד בלי תיק ובלי מודעות עצמית. השר צחי הנגבי התרברב כיודע כל וביטל במחי יד וחרטא את המאבק הכלכלי היומיומי של אזרחים רבים בעקבות משבר הקורונה. "השטויות האלה שלאנשים אין מה לאכול זה חרטא", הצהיר בביטחון רב הנגבי בתגובה למראייניו, אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג. "יש מיליון מובטלים שעד היום רובם קיבלו דמי אבטלה ועכשיו אנחנו צריכים להחזיר אותם לעבודה. יש עסקים שנפגעו והם במצוקה קשה, אבל להגיד שאין מה לאכול זה פופוליזם".
למעשה, אפשר לומר במידה רבה שכנציג הממשלה באולפן הטלוויזיה הוא בעצם הוכיח לכולנו שהניתוק בין מקבלי ההחלטות לשטח רק מתגלע ומעמיק. לצערי, בחודשים האחרונים נתקלתי ברמה האישית בפניות של אנשים לסיוע כלכלי – טיטולים לתינוק, אוכל לקשישה, ביגוד קיץ לילדים, סיוע בתשלומי חשמל, גז ומים. זה לא שקודם להתפשטות הקורונה לא היו פניות של משפחות נזקקות אלא שעכשיו התופעה מתרחבת יותר ויותר. לא רק שהמשבר הזה מעמיק את הפערים שקיימים גם ככה אלא שנוספו למעגל דורשים ונזקקים נוספים. ואז מגיעה היומרה ממגדל השן של שר בממשלה שתפקידו כלל לא ברור או מוצדק בתקופה כזו. אם זה לא ניתוק, אז מה כן?
הפער הכי גדול שקיים היום במדינה שלנו הוא בין ההנהגה לציבור, בין דמויות המופת בשאלות מוסר אל מול נציגי הציבור הזחוחים. אני תוהה כיצד היו מתמודדים כל אותם שרים וחברי כנסת עם השאלה "מה הייתם עושים אם…?". האם הם היו קופצים למים בתושייה רבה ובאפיסת כוחות כדי להציל חיי אחרים אפילו במחיר חייהם? זו שאלה מורכבת, אני יודעת ובכנות איני בטוחה בעצמי כיצד לענות עליה. אבל אם נתייחס אליה כאל מטאפורה למחויבות של נבחרי ציבור לאזרחי המדינה אז התשובה צריכה להיות ברורה ומידית, לפחות ברמת הנכונות והמאמצים. מה היית עושה צחי הנגבי, שר ללא תיק, אם מדינת ישראל הייתה מתמודדת עם נגיף שפוגע בבריאות, בכלכלה, בחינוך ובתרבות? האם היית מחזיר את התיק ומוחל על כבודך ועל שכרך, תנאים, משרד, עוזרים, תקציב וכל הנלווה לזה? האם היית קופץ למים? כנראה שלא. יש שיגידו שהשר הנגבי כשל בלשונו בלהט העימות באולפן ושההיטפלות למילה "חרטא" היא קטנונית ופופוליסטית. צר לי, אבל אני לא השתכנעתי, גם לא מההתנצלות המגושמת של הנגבי דרך הטוויטר. אם רק יכול היה לבטא היטב את החרטה שלו כפי שהדגיש את החרטא, היה עושה לעצמו טובה גדולה. באותה מידה שיש לנציג ציבור את הבמה במדיות השונות להביא את עמדתו ומשנתו כך אין לו את הזכות למעוד בלשונו. מחובתו לדייק ברגישות ואחריות את מסריו ובפרט לעמוד מאחוריהם. אחרת, עדיף שפשוט ישתוק. ואולי דווקא טוב שהתוודענו לשר הנגבי במערומיו, תמיד עדיף לדעת עם מי יש לך עסק ולא ליפול בפח של פוסטר בחירות וסיסמאות שווא.
הנחמה העיקרית שלי היא המפגש היומיומי עם טוב לב אנושי, אנשים טובים באמת שחיים כאן בינינו, שקידוש החיים הוא נר לרגלם. החל מהשר חילי טרופר שתרם את כלייתו לחולה – אדם זר, אפי זרו לוחם גולני, שהגן על תושב פלסטיני מחברון שהותקף בצורה אלימה, שי אבישר שחילץ מטביעה את חבריו של יהודה בילוג ז"ל בחוף הים באשדוד, מחמוד אבו עריבאן שהציל צעירה מלוד שהותקפה באכזריות על ידי בן זוגה בגלל שביקשה להיפרד ממנו… ומיכאל בן זיקרי ז"ל, תהא נשמתו צרורה בצרור חיים – לו יכולנו כולנו, היינו שמחים להכיר לו תודה והערכה בחייו ולא במותו. מאחלת לכולנו שטובת זולתנו תמיד תהיה לנגד עינינו ונצליח לראות בבהירות, להכיל ולסייע לו בכאבו וקשייו. שבת שלום!
