ביום שני האחרון הרכבות חזרו לפעול אחרי השבתה ממושכת של 3 חודשים בגלל משבר הקורונה. נרגשת מהאירוע, נרשמתי מבעוד מועד באתר ותוך פחות מדקה הונפק לי אישור דיגיטלי לרכבת הבוקר לתל אביב. בימים כתיקונם תחנת הרכבת והקרונות עמוסים לעייפה, בעיקר בשעות השיא ובתחנות המרכז. לא הפעם. אמנם עם מסכה על פני אבל הרגשתי נינוחה במרחב שנוצר, גם אנשי צוות התחנה היו חייכנים ונעימים יותר מאי פעם. רכבת ישראל במיטבה אפילו הגיעה בזמנים בדיוק לא אופייני. מודה, אני אוהבת את רכבת הקורונה. התרווחתי לי במושב הכמעט v.i.p שלי בקרון, אוזניות ומצב רוח טוב והופ… השיר הראשון שקפץ לי בפלייליסט הוא “Big Yellow Taxi” של ג’וני מיטשל האגדית.
לרוב כולם מכירים את השיר בשמו העממי או שורת המחץ שלו – “You don't know what you've got till it's gone” – בתרגום חופשי: “אינך יודע/ת מה יש לך עד שהוא איננו”. תזמון מושלם לפילוסופיית רכבות, כי התגעגעתי לנסיעה הזו שעד לא מזמן הייתה מובנת מאליה ובמציאות הנוכחית היא פריבילגיה נפלאה. לפעמים צריך להתגעגע כדי להעריך, ליהנות מהטוב הפשוט לכאורה.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
ביום שלישי כבר הצלחתי להביא את הצוות לישיבת עבודה במרינה באשקלון. קפה, ים ושמש – סטינג מושלם לקבלת החלטות וחשיבה משותפת. אנחנו יעילים לא פחות גם על רקע הכחול הגדול. והנה הים של אשקלון שתמיד נמצא שם בנוף שלי, כבר 38 שנים, נראה לי מרגש ומופלא מאי פעם. ג’וני מיטשל שוב התנגנה לי בראש, יש שירים שהם אוצר נצחי.
ניסיתי להבין את הלך הרוח הרומנטי שדבק בי ובסובבים אותי. כל נותני השירות והעובדים באשר הם, כולנו – אימצנו מעין שמחה נעימה. זה לא מקרי, זה נובע מהכרת הטוב על הזכות לעבוד בתקופה הזו כי גם זה אינו מובן מאליו! במבט מהצד דמיינתי לעצמי איך לכולם מתנגנת בראש המנטרה המיטשלית, החל מהפקח ברכבת ועד למלצר החייכן במרינה.
כנראה שחשיפה מרובה לשמש הופכת אותנו לרומנטיקנים או אופטימיים חסרי תקנה כי ברגע שנכנסתי בחזרה לרכב וחדשות הצהריים הדהדו בחלל המחניק, התעוררתי בבת אחת. מסתבר שדיון ממושך של ועדת הכספים של הכנסת שנמשך יותר מ-3 שעות הצליח לחלץ אישור בקשת משרד ראש הממשלה להחזר מס רטרואקטיבי מקופת המדינה עבור בנימין נתניהו. נוסח החלטת הוועדה מגדיר כי מס הכנסה שהוטל על ראש הממשלה עד 31 בדצמבר 2017, בשל הכנסה שנובעת מתשלומי טובות הנאה הניתנות לו מתוקף תפקידו, יהיה על חשבון אוצר המדינה. הערכת שווי ההטבות הכולל עומד על כמיליון שקלים. כאמור, מדובר בהוצאות מינואר 2009 ועד דצמבר 2017, על מעונו הפרטי של נתניהו בקיסריה.
עיקר העניין בעיניי הוא לא האם נתניהו זכאי או לא להחזר האמור. הדיון צריך לעסוק בתזמון, מודעות, רגישות ומוסר ההנהגה. כל אלה לצערי לוקים בחסר וזה כבר הפך מזמן לכרוניקה של ניתוק מהמציאות, מהכלכלה הקורסת ומאותם מיליון מובטלים. מי אמר ורסאי ולא קיבל? מה אתם בוכים על לחם? תאכלו עוגות! זו התחושה המרירה שהרסה לי את האופוריה של הבוקר, איפה אנחנו ואיפה ג’וני מיטשל. לא התגעגעתי להתנהגות השיטתית הזו שעושה בנו אזרחי המדינה שמות!
איני מחובבי בצלאל סמוטריץ’ בלשון המעטה אך יאמר לזכותו שהוא הילד שצעק “המלך הוא עירום” באותו דיון אומלל בוועדת הכספים: “עצם קיומו של הדיון הזה, בעיתוי הזה, מבזה את הכנסת, את הממשלה ואת הציבור. יש צעדה של העובדים הסוציאליים, מחאת עובדי הבמה ו-950 אלף מובטלים. מדינת ישראל במשבר אדיר. אנחנו פוגעים באמון הציבור בעצמנו. איך אנחנו נראים כשאנחנו יושבים עכשיו שלוש שעות? אנחנו לא יכולים להיות מנותקים כמחוקקים וכחברי ממשלה. אי אפשר להיות כל כך מנותקים מהלך הרוח של הציבור ואיך שאנחנו נראים בחוץ”.
גל הקורונה מכה בנו שוב, מיום ליום עולה בהדרגה ספירת הנדבקים והחולים בקורונה וכבר נושבות בעורפנו ההגבלות החדשות. נתוני תחלואה שמחזירים אותנו אחורה לשיא ימי הסגר של לפני חודשיים. בלימת ההדבקה היא מהלך מתבקש וככל הנראה הרחצה בים והישיבה במסעדות מוטלות בספק רב, שלא לדבר על התחבורה הציבורית, למשל הרכבת. זו לא רק ההנאה שבמותרות האלה אלא המחשבה על כל אותם מלאי התקווה והחיוך שהתאוששו ממש לא מזמן כששבו לעבוד ואולי יאלצו לשוב למעגל האבטלה בעל כורחם. על אלפי בתי עסק עצמאיים שנותר מהם שבר גדול ושלט ‘להשכרה’ בפתח החנות. על סוכני התרבות והאמנות שלנו שבלעדיהם נגלה תיכף שהרוח פשטה רגל. האם ראש הממשלה נכנס מתחת לאלונקה של המדינה המדממת? לא, הוא מתעקש לבקש ע-כ-ש-י-ו הטבת מס רטרואקטיבית מהמדינה. כנראה גם נתניהו צריך להוסיף לפלייליסט שלו את ג'וני מיטשל, שתזכיר לו את האמון של העם שכבר מזמן אבד כי לא לעולם חוסן.
שנזכה לבשורות טובות של בריאות איתנה, חיסון אפקטיבי מהקורונה ומהנהגה מנותקת. שבת שלום!
