זו הפעם הראשונה שייחלתי לשלילי של הדר. חמש שנים בבית הספר לאמנויות והיא מספקת לנו תעודות עקביות של הצטיינות, אבל הפעם פיללנו לשלילי. גם זה מושג חדש בסדר העולם העכשווי והסוריאליסטי שנקלענו אליו בחודשים האחרונים. השלילי המיוחל!
ביום חמישי האחרון התבשרנו בדרך לא דרך על תלמידת בית ספר מאומתת כחולת קורונה ומכאן המצב רק הלך והדרדר. למעשה, קיבלנו – הורי בית הספר, אנשי הצוות והתלמידים את הבשורה באמצע יום הלימודים דרך העיתונות המקומית שפרסמה את הודעת הדוברות של עיריית אשקלון. כך יצא שהאחרונים לדעת הם הראשונים לחשיבות העניין. ב-11:30 התחילו לסעור הרוחות, מלאי חרדה ודאגה ובעיקר בלבול לגבי השלב הבא, השבתת בית הספר ופינוי התלמידים. איני מקנאה בהנהלת בית הספר ובצוות שנאלץ להתמודד עם הפצת המידע הבלתי נשלטת וחסרת האחריות יש לומר, עוד בטרם ניתנה להם ההזדמנות לנהל את האירוע. כאוס רגשי שהוביל הורים לחוצים, ילדים נרעשים ובעיקר חרושת שמועות ופאניקה לשערי בית הספר, בדרך לבידוד.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בית ספר אמנויות באשקלון מוכר לכל כבית ספר בעל מודל ייחודי של רצף פדגוגי בתחומי האמנות מכיתה א' ועד י"ב. מעבר להגדרה הפומפוזית מדובר בחוויה חינוכית משפחתית. אני בטוחה שחלקכם קוראים עכשיו ומגלגלים עיניים, מאשימים אותי ביומרנות דביקה. אז בתור אישה ביקורתית למדי אני מבטיחה לכם שאיני עסוקה בפרגוני שווא ובאותה נשימה אזכיר לכם שיחסי משפחה מורכבים מעליות ומורדות אבל בסופו של דבר הם מלאי אהבה ודאגה. בית ספר אמנויות הוא קהילה ומשפחה! מקווה שעיריית אשקלון הפיקה לקח מהתעדוף האומלל של פרסום מיידי על פני ניהול מחושב, אחראי ומשותף קודם כל לרווחת התלמידים ואנשי הצוות.
לזכות בית הספר יאמר כי תיאום מערך הבדיקות עבור כל התלמידים והצוות מול קופות החולים נעשה בצורה יעילה ומהירה. ביום שישי בבוקר כבר מצאתי את עצמי מלווה את הדר בתור הארוך לבדיקת קורונה בחניון של קופת חולים כללית ליד קניון גירון. הורים וילדים במסכות ממתינים להיכנס לאוהל הבדיקות ולמרות ההמתנה הארוכה של שעתיים הייתה תחושה של שליטה במצב ושעשוע מד"בי (מדע בדיוני) שכזה בחסות לובשי חליפות לבנות ומסכות פלסטיות (בחיי שזה הזכיר לי סצנה מהסרט "אי.טי").
מטוש אחד ארוך לחלל הפה והאף (כן, זו בדיקה לא כל כך נעימה) ואנחנו בדרך חזרה לבידוד חדרי של הדר עד שתתקבל התשובה. המתנה מורטת עצבים לאורך כל השבת ועד לראשון בערב ולא מחשש הקורונה אלא מהמשמעות של תוצאה חיובית חלילה על ההתנהלות היומיומית של כולנו ועל מי שבא איתנו במגע. חשש אמיתי משיבוש החיים שוב אחרי שנאחזנו בחזרה הסבירה לשגרה.
אז קיבלנו שלילי ושמחנו בנחת, הדר פחות כי היא נאלצה להשלים עם העובדה שהיא מחויבת בבידוד ביתי של שבועיים כי אלה ההנחיות של משרד הבריאות. שבועיים בבית נשמעים נהדר על פניו אבל במציאות שלנו זו שבירת רצף של מסגרת שהיא גם ככה שברירית ומועדת. הנחמה שלנו ושלה הייתה הלמידה מרחוק שנוהלה באופן נפלא על ידי מחנכת הכיתה והמורים המקצועיים. יומיים ראשונים של מפגש מרחוק עם החברים והמורים המבודדים גם הם.
כאמור, הבידוד אמור להימשך שבועיים (עד ה-18/6) אבל הלמידה מרחוק פסקה ביום השלישי כשהתברר למורים שהם מחויבים לממש את ימי המחלה שלהם ולא לעבוד בתקופה הזו על פי הנחיות משרד החינוך. בדיעבד מסתבר שהם עבדו במשך היומיים הראשונים לבידוד בהתנדבות על חשבון ימי המחלה שלהם מבלי שבכלל ידעו על כך.
חשוב לציין שמכל הבדיקות לכ-700 תלמידים ואנשי הצוות נמצאו בסך הכל 4 תלמידים כחולים מאומתים, וזה אפילו לא אחוז אחד מכלל הפוטנציאל. למעשה, המורים נאלצים בעל כורחם לדווח על ימי מחלה בתקופת הבידוד כשהם כלל לא חולים. יתרה מכך, הם מעוניינים ללמד מרחוק ולסיים את השנה כראוי בחטיבה הצעירה ובחטיבה העליונה, ובפרט לסייע לתלמידי י"א-י"ב שניגשים לבחינות הבגרות החל מה-22 ביוני. מצב ביש, מצב מביש לתלמידים המנותקים ומוריהם ששוב מתבקשים לקשור ידיהם ולהיכנס מתחת לאלונקה או לכל הפחות להיכנע לבירוקרטיה ולהפסיק את הלמידה. ואנחנו כהורים שוב מוצאים את עצמנו באמצע, מנסים להבין את ההיגיון החינוכי מאחורי ההחלטה.
כולם מדברים על גלי קורונה וסבב הדבקה מאסיבי בחורף. בכנות, איני חוששת מהקורונה לכשעצמה, מדובר בעוד נגיף בין שפע האחרים והלא פחות גרועים שפוקדים אותנו כל שנה, משחר קיומנו. אני חוששת מחוסר המוכנות, מאי הוודאות, מהבלבול, מהקושי לנהל תעדוף, מהיעדר היכולת לראות את התמונה כולה ולא רק בהקשר של מערכת החינוך. יש השלכות לקבלת החלטות בזמן אמת ולצערי הן עלולות לעלות בעתידם האקדמי של בוגרי אמנויות לשנת תש"ף (אין דוגמה חינוכית ראויה יותר מהפוסט המרגש והמדויק שהעלה השבוע בפייסבוק עוז בלכנר, תלמיד י"ב בבית הספר) ועד לתחושת חוסן מפוקפקת וחוסר אמון של התלמידים, המורים וההורים. החודש האחרון כולו היה צריך להיות מוקדש להפקת לקחים, ניהול סיכונים ותסריטים אפשריים לבניית נהלי עבודה ולמידה סדורים. אנחנו לא כדור הלחץ הגמיש של משרד הבריאות, משרד החינוך, הרשות המקומית וארגוני המורים – הילדים שלנו לא צריכים לשלם מחירים של בעלי אינטרסים ואגו פוליטי או פרוידיאני.
כולנו שבעים מהחודשים האחרונים וברור לכל ששנת הלימודים לפחות בבית הספר שלנו די הגיעה לסיומה (למרות שגם ההחלטה הזו עדיין נידונה במשרד החינוך). כולם מותשים מהשינויים התכופים מדי, ההנחיות הלא ברורות והמתח המתלווה לשאלה: "מה עכשיו?".
נכון לכתיבת שורות אלה המצב עומד בעינו וייתכן שעד שהעיתון יראה אור כבר ישתנו הדברים שוב ושוב ו… שוב. שינוי מתחיל במרחב שבו אנו פועלים ולפני שאצפה משר החינוך לקרוא את הטור הזה אני פונה קודם כל למינהל החינוך בעיר להרים את הכפפה ולייצר פתרונות יצירתיים, איכותיים והוגנים עבור מורי ותלמידי בית הספר. לא לחכות לגלגלי המערכת שיזוזו לאיטם אלא ליזום ולקדם חשיבה משותפת עם הנהלת בית ספר, הפיקוח, ועד המורים ופורום ההורים הבית ספרי.
בית ספר אמנויות בניגוד ליתר התיכונים בעיר המנוהלים בידי רשתות חינוך (או אמורים לפעול ברשתות משנה"ל תשפ"א), מנוהל על ידי הרשות וככזה נדרשים ממנה מענים פדגוגיים ותפעוליים מקיפים. כולי תקווה שנדע להפוך את השלילי לחיובי, שנמצא בשעה הזו הזדמנויות ולא רק מחסומים וקשיים והכי חשוב, שתעשה הפקת לקחים אסטרטגית בכדי שהמצב הזה לא יחזור על עצמו ואנחנו נרים שוב כתפיים ונשאל: "מה עכשיו?".
