פיני ביטון תוהה: מי הפילנטרופ המקומי שיציל את הפועל אשקלון?

כשהמידע עוטה מסיכה

שלושה נושאים מרכזיים נמצאים על סדר היום הכללי של חיינו
המצב הכלכלי – השלכות הקורונה
המצב הבריאותי – השלכות הקורונה
המצב המדיני בטחון – תכנית המאה והסיפוח שבעקבותיה

פיני ביטון. צילום: פבל

המדהים הוא שבתקופה שבה כמעט הכל גלוי, דווקא בשלושת הנושאים המרכזיים של חיינו, רב הנסתר על הגלוי. מוזר, לא? הרי כל היום מדברים על זה. הרי אין לך תכנית בוקר, מהדורת צהריים או פאנל משודר של שעת ערב שבו אחד מהנושאים הנ"ל – או כולם – לא מקבלים ביטוי. אז איך זה שרוב הציבור לא באמת יודע מה בדיוק קורה ולאן פנינו. אם הייתי רוצה לכתוב תזה בעבודת גמר סמינריונית על "תפקידה של התקשורת בחיינו", הייתי אמור כמובן, להתייחס לרעיון המרכזי ולכתוב שתפקידה העיקרי הוא חשיפת מידע לציבור – או חשיפת הציבור למידע- ובהמשך להסביר את חשיבותה של התקשורת כ"חומת המגן של הדמוקרטיה" ועוד הרבה 'בלה בלה בלה'. אבל בינינו, עד כמה המידע הנשפך עלינו מידי בוקר מחזיק מים עד הערב? עד כמה ההקשבה המלאה שלנו לכל המומחים והפרשנים מביאה אותנו לרמת ידיעה טובה יותר בתחום המדובר?

אני מניח שהרוב המוחץ נמצא בצד שלי – הצד של הלא באמת יודעים – ואני דווקא שייך לאלה שמקשיבים. כמו רבים מכם קוראיי היקרים, גם אני צרכן תדיר של חדשות ומידע. כמו רבים אחרים, גם אני מכלה את זמני מול תכנית בוקר עם פאנל של מומחים וסוגר את היממה, עם מהדורת הלילה המסכמת. ועדיין, הולך לישון בידיעה ברורה שלא הכל ברור לי. ואני נחשב איש תקשורת. אני מאמין שאין כאן יד מכוונת, אבל ברור לי שאם יש מישהו שרוצה שתהיו מבולבלים זהו דווקא ה"פוליטיקאי הממוצע". זה שמעניינת אותו בעיקר שרידותו הפוליטית. באופן די פרדוקסלי יוצא שהתקשורת – בלי כוונה – משלבת ידיים עם הפוליטיקאים שרוצים שנהיה מבולבלים. ובאופן עוד יותר פרדוקסלי, דווקא ריבוי המומחים והשיח באולפנים, כמו גם כמות המלל והדעות המוגשות לנו מידי בוקר וערב, הם אלה שיוצרים את הבלבול. אתה קם בבוקר עם ידיעה שמסיכה זה טוב והולך לישון בערב עם הבנה שזה לא בטוח בכלל. אתה קם בבוקר עם ידיעה שהתכנית הכלכלית החדשה מיטיבה עם בעלי העסקים הקטנים והולך לישון בערב עם הבנה שדווקא הם אלה שנפגעים הכי הרבה. אתה קם בבוקר עם ידיעה שתכנית טראמפ תביא לנו את הגאולה והולך לישון בערב עם הבנה שהיא כנראה תקדם חלום בלהות של כל איש ימין מצוי (הקמת מדינה פלשתינית וחלוקת ירושלים).

אז… איך מתמודדים עם הכאוס התודעתי הזה? איך לעזאזל, מפעילים מסננת אפקטיבית לבליל המידע שנשפך עלינו מכל עבר? לצערי, לא איש בשורות אנוכי, בטח לא בשאלות הגדולות. אני מעדיף להיות כמוכם בצד של התוהים ולא להוסיף לבלבול הקיים. יחד עם זאת, כבעל טור שמשתדל מאוד לא "לעלות על טורים" מכל מה שקורה, אין לי כוונה לצאת פטור בלא כלום, ולכן ממליץ ללמוד לצמצם התמקדות בכותרות ולקרוא מעט יותר על המהות. להתייחס יותר לדעות של מי שאינו בעל עניין (אנשי מקצוע, לא פקידי ממשלה או פוליטיקאים ואנשי תקשורת מטעם) ובסוף בסוף להשתמש בכלי הכי אפקטיבי בימינו אלה: הטלת הספק. תטילו ספק בהכל, גם אם מי שאומר לכם את הדברים הוא האדם הכי אהוב, הכי מוערך והכי מקובל עליכם. רוצים להתחיל נכון? תטילו ספק בכל מה שכתבתי כאן… ותתקדמו. בהצלחה.

פתח לתקווה

הליגה הלאומית, שבה יש רק עובדה אחת מוגמרת: עלייתה הוודאית של מכבי פתח תקווה חזרה לליגת העל, מתחילה לספק לנו – אוהדי הכדורגל בעיר – סיבות טובות להתחיל לחייך. על פי תמונת המצב בליגה שלפני משבר הקורונה, הפועל אשקלון שלנו הייתה כבר עם ‘רגל וחצי בקבר’ – ירידת ליגה כמעט ודאית – הקבוצה שהתחילה את העונה עם מינוס 9 נקודות ושמורכבת מצעירים רבים יחד עם מספר שחקנים ותיקים עם ניסיון, מתחילה להראות סימני חיים. האמת שהישארות בליגה זה דבר חשוב מאוד. אבל לי כאוהד מושבע וגם כאיש כדורגל הדבר הכי חשוב, זה שהמועדון שנקרא הפועל אשקלון, לא יתפרק. גם אם חלילה נרד ליגה, הדבר הכי חשוב זה שהמועדון לא יתפרק. כדי שמועדון לא יתפרק הוא חייב לדאוג תמיד לחיזוק היסודות שלו, או לפחות למניעת הפגיעה בהן. היסודות הם כמובן מחלקת הנוער ו”תוצרתה”.

צעירים רבים ומוכשרים התפספסו כאן לאורך השנים. הוויכוח הגדול – שכנראה ימשיך להתקיים לעולם – לגבי מה עדיף: להשקיע בבוגרים תמיד, להביא רכש שיבטיח שמירת הקבוצה בליגות הגבוהות בזמן העכשווי או להשקיע דווקא בנוער עם הפנים קדימה לכמה שנים? אז ממרומי גילי וניסיוני, אני אמשיך לטעון בארמית: "הא בהא תלייא". דהיינו, אין אפשרות לנתק בין הדברים. תמיד אחד יהיה תלוי בשני. חייבים מחלקת נוער חזקה וקבוצה בוגרת יציבה. אז איך עושים את זה? לזה צריך קודם כל כסף ואחר כך אנשים. טוב נו, אפשר גם הפוך: קודם כל אנשים ואחר כך כסף. (גם בזה 'הא בהא תלייא').

מחלקת הנוער של הפועל אשקלון של השנים האחרונות לא קוצרת הצלחות. הצלחה מבחינתי, זאת קבוצת נוער איכותית שמספקת שחקנים לקבוצה הבוגרת. קבוצת נוער איכותית נבנית מקבוצות נערים וילדים שעברו תהליך התקדמות בריא במחלקת הנוער. משהו צריך לקרות כאן. מישהו צריך, אולי פילנטרופ מקומי שאוהב את העיר, או כמה יחד, צריך להרים את הכפפה ובמקביל למה שהרשות משקיעה למרות הקופה הדלה, לתת כתף כלכלית על מנת להחזיק מערכת חזקה עם מאמנים ראויים (בלי חלילה לפגוע בקיימים) ומשאבים זמינים. המתקנים בעיר מתוחזקים להפליא ומספקים את המצע לעבודה נכונה.

בתוך זה, ואולי בגלל זה, חובה לציין את נקודות האור והפתח לתקווה במסע ההיחלצות שהחל: הצעירים שמשולבים במשחקים המכריעים ולא מאכזבים. כך למשל לידור נקשרי המוכשר, שמלבד פעלתנות, ניידות ולחימה עיקשת מנפק מהלכים – מסירת העומק א-לה אייל ברקוביץ', לאחר חטיפת כדור בעומק השטח של היריב – שמראים לך שכל מה שצריכים הצעירים שלנו, זה משאבים… ואמונה. לידור וצעירים נוספים, יהוו את השלד לקבוצה בעונה הבאה. נקווה שהשלד הזה יהיה הבסיס לקבוצת צמרת בליגה הלאומית ולא קבוצה ששואפת לחזור לשם. היידה הפועל!