שנת ה'תשמ"ח 1988, הייתה שנה מיוחדת בכרונולוגיה הקיומית שלנו כשחגגנו בהתלהבות את משבר גיל ה- 40 למדינת ישראל. אני אז בכיתה ב', תלמידה בבית ספר "רותם", זוכרת בעיקר מהשנה הזו חזרות על תרגילי הסדר שביצענו במגרש החניה הגדול ובפרט את צורת המספר 40. מי שהנחה אותנו הזאטוטים, היה לא אחר מאשר אליעזר מאיו האגדי זכרו לברכה, ממקימי בית הספר למאמנים במכון וינגייט. שמו של מאיו נודע ברמה הבינלאומית כמומחה למפגני ראווה צורניים ועבד רבות עם צה"ל ותחרויות המכביה.
אני יודעת שזה נשמע סוריאליסטי קצת ואמנם עברו 32 שנים מאז אבל הזיכרון לא מתעתע בי. עדנה אברהמי, מנהלת בית הספר דאז, אגדה בפני עצמה, הצליחה לגייס את מאיו למשימה. אחרי אינספור חזרות עלה המופע המרהיב לקראת סוף השנה במרכז הטניס באשקלון. זו הייתה תצוגת תכלית מרשימה של "חיילים" ממושמעים לבושים בלבן. ביצענו תרגילי סדר שלא מביישים את הר הרצל בשיאו. לקול הקריאה הקצרה והמדויקת של מאיו, הסתדרנו שורות וטורים והחלפנו צורות בתזמון מושלם. זה אחד הזיכרונות הכי חדים שיש לי מיום העצמאות כילדה (למרות שהאירוע התקיים כאמור בסוף השנה).
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
על אף שהחזרות היו לעיתים מתישות והקפידו איתנו היטב על התנועות והתזמון, עדיין הרגשתי גאווה גדולה, בעיקר כשכל ההורים הביטו בנו מהטריבונות הגבוהות של מגרש הטניס. האירוע בהשתתפות 750 תלמידים מכיתה א' ועד ח' כלל תמונות מחיי המדינה יחד עם ההורים והקהילה. המופע הייחודי יצר הדים גדולים וראש העיר דאז, אלי דיין, ביקש להעלות את המופע בשני מחזורים נוספים עבור כלל הציבור באשקלון. בתמימות של ילדה בת 7 חשתי שבהצלחתי הקטנה הזו אני תורמת לכבוד הממלכתי של העיר והמדינה.
געגוע לתצוגת הנשק ליד בניין העירייה. צילום מאלבום משפחתי
זיכרון נוסף שיש לי מאמצע שנות ה-80 באשקלון הוא מיצג כלי הנשק של צה"ל ביום העצמאות, בסמוך לבניין העירייה. למעשה, התערוכה הזו של טנקים, תותחים וכלים שונים נפרסה במיוחד ליום החגיגי על שטח העפר שהיום עומדים עליו קניון גירון, קופת חולים כללית והחניון. זו הייתה מסורת שנמשכה כמה שנים כי אני זוכרת ציפייה שלי כילדה בימי עצמאות, לעלות על הטנק ולהתנסות בציוד שהיה חשוף לציבור בהדרכת החיילים. זה היה מראה מיוחד, יוצא דופן ומלא תקווה. משפחות וילדים בהמוניהם "משתלטים" על ציוד המלחמה והופכים אותו לכמה שעות למשחקיה חווייתית, כמו מעידים על כך שתמו כל המלחמות. הלוואי! כאמור, זו הייתה מחשבה רחוקה של ילדות אבל הזיכרונות והתמונות מאז מעוררות בי גם היום תחושה של סיכוי לשינוי, תקווה. יום העצמאות הוא הסימן הלאומי שלנו להרים את הראש ולהביט בהודיה על מי ומה שיש. להביט קדימה!
עינב קורן במייצג של יום העצמאות בשנת 88'. צילום מאלבום משפחתי
בנקודת הזמן שאנו מצויים בה היום, רגע אחרי יום העצמאות תש"ף שאותו לא נשכח לעולם, אנו חייבים להביט קדימה! רבות דובר ונכתב על צמד המילים "אסטרטגיית יציאה" ובשבועיים האחרונים, חברי קבוצות הווטסאפ שלי ניהלו אינספור דיוני בעד ונגד. זה נחלק באופן קיצוני להדהים – הנלהבים לחזור לעומת המתנגדים בנחרצות. אין תשובה אחת נכונה ועל תחושות אין טעם להתווכח אבל המכנה המשותף בין שתי הדעות, מלבד קיצוניותם הוא החרדה. מצד אחד הפחד והדאגה משבירת השגרה של התלמידים והעמקת פערים, מהזעזוע שחטף המשק על כלל חלקיו ומהריחוק הפיזי והרגשי שנכפה עלינו. מצד שני, החרדה העמוקה של לצאת בחזרה אל "זירת האירוע", חשופים לאותו נגיף משתולל שחלילה יפגע בנו או באהובינו. בסופו של דבר כולנו רוצים את אותו הדבר – להרגיש בטוחים. דומה לרצון שלנו לצאת החוצה לשמש אחרי שהיינו במקום סגור. הרגע הראשון מכה בנו בסנוורים, העיניים מתכווצות והמבט מרצד… אבל לאט לאט, פוקחים את העיניים וחוזרים ליהנות מאורה וחומה של השמש.
גם אני חוששת מכל הסיבות שמניתי למעלה אבל אני מאמינה בלהביט קדימה! זו המהות של הישראליות שלנו, אנחנו עם חזק בגלל היכולת שלנו לפתח חוסן ואחדות ברגעים הכי מטלטלים, לצאת חזקים ומפוכחים יותר מכל משבר. משבר הקורונה העיר והאיר סוגיות רבות שהמדינה ואנו כחברה נידרש להתמודד איתן גם בשגרה החדשה. גילינו נקודות תורפה שקשורות במערכת החינוך ומערך הלמידה מרחוק, מערכת הבריאות ובתי האבות, תפקוד מוסדות המדינה ואפילו מנגנון קבלת ההחלטות בממשלה. הכל ישתנה מעכשיו ובעיקר לטובה כי אין דרך אחרת. החודשיים האחרונים לימדו אותנו שיעורים רבים על גלובליזציה, תעמולה, תקשורת, דמגוגיה, הפחדה, סולידריות, אחווה, שותפות, אחריות, חמלה ו…אהבה. כולנו נצא מצולקים מהתקופה הזו אבל הצלקת תהיה תזכורת מתמדת לשינויים שצריכים היו להתרחש כאן טרם הקורונה והציפיות שלנו שלא ירשו שיקרו כאן מחדלים נוספים. חזרה הדרגתית לשגרה היא הכרחית בשעה זו, גם אם בהתחלה יהיו קשיים ואתגרים ויידרשו התאמות תוך כדי תנועה. זה יהיה סוריאליסטי לראות את צוותי ההוראה ותלמידי הגן ובית הספר נפגשים בקבוצות קטנות, בלוח שעות מופרד, משתמשים במסכות. סוריאליסטי כמעט כמו לראות ילדים בתרגילי סדר צבאיים, משחקים על גבי טנק, מתנסים במכשור הצבאי.
זו הדרך לשוב לשגרה, להתמודד איתה ישירות וברגישות, להפיח תקווה בקרב הילדים ולהפחית חרדות, לתת הזדמנות לאפשרויות המוצעות ולגלות סבלנות. איני מעודדת אף אדם לצייתנות (אני הכי גרועה בזה) אני פשוט חושבת שצריך לצאת לשמש המסנוורת בזהירות ולא בחשדנות ואז נוכל לשוב וליהנות משגרת חיינו, מהדברים הקטנים והגדולים יחד. כולי תקווה שנדע ימים טובים של שמחה ותקווה ונצא חכמים ומחוזקים יותר מהתקופה הזו.
שבת שלום!
