השבוע ניצלתי את הזמן בבית כדי לארגן את חדר העבודה שלי ולרענן את שלל הספרים שצברתי אחר כבוד בספרייה הביתית. בין ניגוב ספר אחד לאחר נתקלתי בספר “נער החידות ממומביי”, שכתב הדיפלומט ההודי ויקאס סווארופ. רובכם מכירים בוודאי את העיבוד הקולנועי לספר, שיצא לאקרנים בשנת 2008 וקטף פרסים רבים, בהם פרסי אוסקר וגלובוס הזהב. הספר מגולל את סיפורו של נער הודי, מלצר עני וחסר השכלה, שמצליח לזכות בסכום גדול ביותר של מיליארד רופי (כ-100 מיליון שקלים) בשעשועון הטלוויזיה “מי יגיע למיליארד?” באורח פלא הוא עונה בהצלחה על כל אחת מ-12 שאלות הטריוויה המוזרות והשונות בשעשועון ומגלה ידע עולם מרשים וחסר תקדים, שכן איש לא הצליח לעשות זאת לפניו.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
מפיקי הטלוויזיה לא מאמינים לו ובטוחים כי הוא רימה באיזשהו אופן, ולכן מזמינים משטרה לעצור אותו. עורכת דין שמגיעה לבית המעצר מחלצת אותו ולוקחת אותו לביתה כדי שיספר לה – שאלה אחר שאלה – איך הצליח לענות את התשובות הנכונות. כל פרק בספר מתייחס לשאלה אחרת ומאפשר לקורא ללמוד דרך סיפור חייו הקשה כנער אשפתות כיצד בשל נסיבות חייו ענה על השאלה בהצלחה. מין תחושה כזו שלמרות שחייו היו קשים ומורכבים, הם הכינו אותו לרגע הזה ממש שבו יצטרך להפגין את כל הידע שצבר בדיוק ברגע הנכון, שעת המבחן, שבה עומד הגיבור, ואז הוא מגלה שבסל הכלים של חייו מצוי כל מה שהוא צריך כדי להצליח. אני אוהבת את הסגנון העלילתי הזה, שצירוף מקרים לכאורה מוביל את הקורא לשיא והפתרון שטמון בו.
כחובבת סיפורים מושבעת (אם אתם עוקבים אחרי הטור, אז אתם כבר מכירים אותי), אני יכולה להבטיח לכם שלכולנו יש השראה וחומר לכתיבה בשפע, כי ליל פסח תש"ף יהיה סיפור המורשת שיככב דורות בהיסטוריה התרבותית שלנו. אני מדמיינת את בני גילי בעוד 30 שנה בערב החג, מוקפים נכדים שמפצירים בהם לספר את הסיפור על ליל הסדר ההוא שכולם קראו לו בבדיחות "ליל הסגר". איך ניהלנו מלחמה עם הנגיף הבלתי נראה ובעיקר נלחמנו לשמור על הבריאות והשפיות בעידן של שפע ובדידות. "אתם לא תאמינו", אספר להם, לנכדיי שטרם נולדו: "חגגנו בהרכב מצומצם – ארבעתנו בלבד! תקשרנו עם ההורים והאחים שלנו דרך המסכים, בשיחות וידיאו בזום". הם בטח ישתעשעו מהמחשבה על הסיטואציה ההזויה והמכשור העתיק ששימש אותנו (בעוד 30 שנה הטלפונים החכמים של היום יהיו בוודאי שווי ערך לקופסאות אשל וחוט). אין ספק, זה יהיה סיפור טוב לנכדים ואולי אפילו רב מכר מוצלח!
הטור הזה נכתב טרם כניסת החג, ואני מודה שאני יכולה רק לדמיין איך הוא עשוי להיות מאשר לתאר לכם כיצד הערב התנהל בפועל. במהלך השבוע שקדם לליל הסדר ניסינו להתנתק קצת מהחדשות ולשחזר אווירת חג בבית עד כמה שניתן. הילדים שרו יום-יום בלופ את כל הרפרטואר העשיר של פסח, כולל "אחד מי יודע?" מהסוף להתחלה ולהפך. הסרט "נסיך מצרים" השתלט על הטלוויזיה, ואפילו הצלחנו לנקות ולצבוע חדר או שניים. את מצת השוקולד אנחנו שומרים כמו תמיד ליום החג. ההתלהבות של הילדים הצליחה בקלות להדביק אותי (מתנצלת מראש על בחירת המילים, אבל אלו הם חיינו לאחרונה), והם עוררו בי זיכרונות רחוקים על חוויית הפסח שלי כילדה. אני חייבת להודות שהיו פעמים שליל הסדר נתפס עבורי כטקס טרחני וארוך מדי, אבל עם השנים הטקסט של ההגדה קיבל משמעות עמוקה ומשפחתית יותר. מניחה שרוב הילדים ממצים את החוויה ב"מה נשתנה" ומשוועים שידלגו עליהם בקריאה, ולו רק שנגיע לחלק של הסעודה. יש גם כאלה שהגיל לא שינה אצלם דבר.
מה שכן, לאורך כל השבוע נחשפתי לתופעה מעניינת של חבר'ה צעירים שנאלצים כאמור לקיים את הסדר לבדם, אבל מהססים לגבי ניהולו בעצמם. אחרי הכול, הם סמכו עד כה על ההורים, סבא וסבתא או בית חב"ד (בטיול אחרי צבא) שהחג יתנהל כהלכתו – שולחן למופת, כולל אוכל משובח וסטוק של הגדות פסח לכל דכפין (החל מהגרסה המרוקאית, ההגדה המאוירת לילד והמהדורה החגיגית של הסתדרות העובדים משנת 1990).
אז מה עושים במצב שכזה? באחת מתכניות הבוקר הפנו את הצופים המודאגים לאתר האינטרנט של הערוץ בהבטחה ששם ימצאו את כל המידע שהם זקוקים לו, כולל סרטוני הדגמה. ככה אנחנו פותרים היום כל בעיה בחיינו – פונים לגוגל לחפש manual, מורה נבוכים, ספר הדרכה למשתמש הצעיר. אמה-מה, ההגדה בפני עצמה היא-היא ספר ההדרכה לניהול הסדר. למעשה, כל ערבי החג שאי פעם השתתפנו בהם הכינו אותנו בדיוק לרגע הזה, למבחן ה"והגדת לבנך". בדיוק כמו אותו נער חידות ממומביי שצבר ידע לאורך חייו להשתמש בו ברגע השיא, כך גם אנחנו עכשיו. זה השיא שלנו כמי שאחראים על שמירת הזהות היהודית, ולא פחות – המשפחתית שלנו. הפרס שלנו הוא אמנם לא כסף, אבל הוא לא יסולא בפז, כי הוא חלק מהחוסן התרבותי שלנו.
שמעתי קולות מצד מי שחושבים לוותר על קיום הסדר או לוותר על חלקים מההגדה בגלל המתכונת הנוכחית. צר לי על ההשוואה החריפה, אבל גם בעתות קשות ואכזריות יותר יש מי שנלחמו על קיום ליל הסדר כהלכתו, ולנו אין את הזכות לבטל זאת מטעמי פינוק או ייאוש מהמצב. להפך, אנחנו צריכים להתאמץ ולגייס את כל הזיכרונות הטובים שלנו מערב ליל הסדר, לבשל את מאכל החג האהוב עלינו, לשיר (או לפחות לנסות) את המזמורים כמו ותיקי השולחן, להקפיד על מסורת משפחתית (אצלנו למשל דופקים על הדלת ומביימים עם הילדים את המעבר מעבדות לחירות), עורכים שולחן חגיגי ומתלבשים במיטב הבגדים (לא מיטב הפיג'מות), כי חשוב שנזכור "לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם".
שיהיה לכולנו חג פסח שמח ומשפחתי מרחוק ומקרוב!
