ברכת הקורונה 1
“יש גם ברכה בקורונה” – משפט תמוה, לא? זהו שממש, ממש לא!
בימים אלה, שכידוע, אינם ימים כתיקונם, כשרף המתח והדאגה עולה, בהלימה מטרידה לעקומת התחלואה בנגיף המסתורי – אני מדגיש מסתורי יען כי כל עוד לא נמצא החיסון המיוחל אנחנו נמצאים מעשית באותה נקודה, חרף העובדה שטובי המדענים בעולם עסוקים יום וליל בניסיון להגיע לפריצת הדרך המיוחלת וסימני השאלה “הורגים אותך”, פשוט ככה. שמעתי משהו שגרם לי לחשוב מחדש על כל מה שקורה כאן. רוצים לשמוע גם? בבקשה, הנה זה בא: מתחילת חודש מרץ השנה יש ירידה תלולה באחוז התמותה בעיר. תשאלו כמה תלולה? בבקשה: ירידה של למעלה מ-30%! אמיתי. אתם מבינים מה זה אומר, נכון? למי שלא הבין אדקלם לאט: בגלל הקורונה מתים פחות.
פיני ביטון. צילום: פבל
למען הסדר הטוב ומתוך אחריות של בעל טור דעה (לפחות כלפי ששת קוראיי הקבועים) אדגיש: הצעדים שננקטים, כולל המיני סגר, הם נחוצים מאוד וכולנו מחויבים להמשיך ולהישמע להם. למעשה, הוכח הלכה למעשה שהשילוב של משמעת אישית ומשמעת חברתית מתורגם מיד לחיסכון בחיי אדם. הנתון שהעליתי כאן הוא לא הערכה שנשענת על שמועה, זאת עובדה מוחשית. ניתן לבדוק זאת עם הגורמים הרלוונטיים. למעשה, כל תלמיד מתחיל במדעי החברה ידע להסביר שהגבלת תנועה של תושבים מונעת תאונות דרכים, אז הנה כבר יש הסבר לירידה בתמותה.
אבל לא היא. במדינה שבה תוחלת החיים גבוהה יחסית, מן הסתם, “נפרדים” מאיתנו בתהליך של זקנה ומחלות מספר כמעט קבוע פחות או יותר. כשתמותה פתאומית מתאונות דרכים, תאונות עבודה וכדומה מהוות כ-5% פלוס-מינוס מכלל מקרי המוות, הדעת נותנת שהסתגרות תפחית מספרית את מקרי המוות ביחס ישיר למקרים הנתונים לפנינו. כאן המספרים מספרים לנו סיפור אחר: קוראים לזה שינוי דפוסי התנהגות. כשציבור גדול עושה שינוי בהתנהגות שלו, במרחב הציבורי ובמרחב הפרטי בו זמנית, התוצאה של זה מורגשת מיד לחיוב או לשלילה. כשהציבור נמצא פחות במרחב הציבורי, הוא פחות חשוף לסכנות נוספות מלבד תאונות דרכים. השינוי המשמעותי ביותר מתחולל באופן פרדוקסלי, במרחב הרפואי, קרי, מרפאות ובתי חולים. אם בימים כתיקונם על כל בעיה רפואית קלה מגיעים למרפאה ועל בעיה בינונית מתאשפזים, הרי שכעת המרפאות ובתי החולים כמעט ריקים.
מה בעצם קורה כאן? הרי מרפאות ובתי החולים אמורים להיות מקומות שמטרתם העיקרית היא הארכת חיי האדם, אז איך זה שאי הגעה לשם מביאה לירידה באחוז התמותה בניגוד לכל היגיון? טוב נו, כולכם הרי מבינים שמדובר ברמת הזיהום שאליה נחשפים אלה המתאשפזים שם. לעניות דעתי, זה הנושא המרכזי שאמור להיות מטופל יום אחרי שהאבק ישקע, והנתונים שעולים כאן יקבלו חותמת רשמית. לא יעלה על הדעת שהגעה לבית החולים תהווה סוג של הימור על החיים ממש, בוודאי לבעלי מחלות רקע וחולים הסובלים ממערכת חיסונית חלשה.
בתוך כל זה יש ברכה גדולה גם בשינוי דפוסי ההתנהגות במרחב הפרטי. בעולמנו הגלובלי הפתוח (לא כעת, בימי השגרה שנחזור אליהם בע”ה) החשיפה לזיהומים בכל מרחב שבו אנו פועלים מחייבת אותנו להיגיינה אישית העולה בקנה אחד עם רמת הסכנות הבלתי נראות שאליהן אנו נחשפים מדי יום. יום אחרי שהקורונה תלך מאיתנו אני מקווה שההתנהגות שלנו תהיה כזאת שתמנע את הנגיף הבא.
ברכת הקורונה 2
ההתגייסות שלנו לטובת הכלל בעת צרה הינה דבר ידוע. אנחנו נמצאים ימים אחדים אחרי מערכת בחירות מן המכוערות שידענו, מערכת בחירות שבה לצערנו התעצם השסע הקיים ממילא בין ימין ושמאל, חילונים וחרדים, ערבים ויהודים. גם התוצאה הכמעט זהה בשלוש מערכות מספרת שהעם חצוי. מילא חצוי פוליטית, הבעיה הגדולה הייתה רמת השנאה שליוותה את מערכות הבחירות הללו, שנאה שהגיעה לממדים מדאיגים ביותר. ואז, כשכבר נדמה היה שהתהום הפעורה בין המחנות עמוקה מדי ולא נראה באופק הנראה לעין משהו שירגיע את המצב, באה הקורונה והורידה את השאלטר, סטופ!
מלבי השנאה משני הצדדים מצאו מולם יריב “בעייתי”. יריב שדורש את מלוא תשומת הלב. וכשהיריב הופך לאויב המשותף של כולנו, אנחנו יודעים הכי טוב בעולם להתלכד. נשים לרגע בצד את המגמה המבורכת המתגבשת של ממשלת אחדות/חירום בעקבות הקורונה, או שהנגיף הוא בכלל תירוץ מצוין המשמש את שני הצדדים לרדת מהעצים שעליהם טיפסו בהצהרות של יום לפני. אצלנו, כידוע, הכול טוטאלי. אז כאשר “עת צרה היא לישראל”, ישראל מאחדת כוחות.
אחת התוצאות היפות של איחוד הכוחות היא ההתגייסות המדהימה של הציבור מתוך דאגה למבוגרים שבינינו. האמירות הברורות שיצאו מלמעלה בדבר הסכנה האורבת בעיקר לזקנינו חלחלה מטה. כולם מגויסים לשמירה על עצמם, אבל בעיקר על הקשישים/בני הגיל השלישי. מפעל יפה שצמח מתוך הדאגה הזאת הוא פרויקט חלוקת מזון למבוגרים. לפרויקט המבורך הזה חברו יחד כל הרבדים בחברה. הפרויקט מנוהל על ידי עיריית אשקלון בליווי וסיוע של צבא הגנה לישראל ובשיתוף עמותות ויחידים שנרתמו למשימה הקדושה. הפרויקט התחיל “בקטנה” עם חלוקת מזון לכ-600 אזרחים מבוגרים קשי יום הנזקקים לשירותי הרווחה והלך ותפח ככל שהוראות הסגר הלכו והחמירו. כעת מחלקים מזון לכ-3000(!) בתי אב.
מה שמשמח ומרומם את הלב והנפש בפרויקטים מעין זה זו ההתגייסות ההמונית של הציבור. אם בהתחלה ביצעו את מלאכת חלוקת המזון עובדי העירייה בשיתוף עמותת “ידידים” המבורכת והחברים מצוות כח מגן, שהם כולם מעין ארגונים מסודרים, הרי שכעת הצטרפו למעגל העשייה המבורכת עשרות אזרחים ביוזמה פרטית. מדובר על כמויות אוכל אדירות שאמורות להגיע בתוך פרק זמן קצר ביותר זמן של כשלוש שעות לכל המאוחר לפי תקנות משרד הבריאות מרגע צאתן ממפעל ההזנה ועד לשולחנו של המקבל. מגיעה כאן בהחלט מילה טובה לעיריית אשקלון, לעובדיה, לצבא הגנה לישראל, לעמותות המבורכות ובעיקר לעמך ישראל, שמוכיח תמיד בכל פעם מחדש: כשהאויב משותף, אף אחד לא יכול עלינו.
בקטנה: ליווי של הפרויקט מקרוב חשף לעיניי “מיני מחדל” של מחלקת הרווחה בכל הקשור לסדר וארגון ב”מערכת מתקדמת”. אבל אני לא רוצה לערבב שמחה בשמחה .עם זאת, אני מניח שאם מי שאמון על הנושא יצלול מעט פנימה, הוא יגלה שיש מה לעשות בתחום ויפה שעה אחת קודם.
