שבוע שלישי בצל הקורונה, בצל קורתנו. עבודה, ילדים וכרוניקה של בידוד. כאב גרון מעיק עורר בי חרדות לא נעימות ומרחק מה מהילדים למשך יומיים. לשמחתי גם זה עבר. העבודה עושה לי טוב, ממלאת את הזמן ומוכיחה לי שאני יעילה, אפילו זכיתי בתואר הרשמי – “חיונית”. משעשעת אותי המחשבה שההגדרה החיצונית הזו כל כך ממלאת אותי חשיבות עצמית. מזכיר לי כשביקרתי את אחותי ובעלה בבסיס הצבאי שבו התגוררו והש”ג לא איתר את שמי ברשימות הכניסה. בנחישות של רב”ט הביט בי והצהיר: “מצטער, את לא יכולה להיכנס, את לא מאושרת!” הבטתי בו בבהלה ועניתי: “אני לא מאושרת? איך אתה אומר דבר כזה, דווקא עכשיו כשהכול מסתדר לי”.
חיונית ופלוס-מינוס מאושרת התרגשתי מאוד מההזדמנות להתלבש, להתאפר ולהסתרק לקראת שיחות הזום היומיות שלי. יותר מהכול למדתי בשלושת השבועות האחרונים שאפשר לנהל מהפכות מהכורסה בסלון ואפילו מהמטבח. הילדים מצליחים לנוע על מנעד רחב של תחושות בפרק זמן קצר, אבל לרוב משעשעים אחד את השנייה ומגלים יצירתיות רבה בחסות כ-ל הלינקים, האתרים והערוצים האפשריים (כן, כן, גם אנחנו הצטלמנו עם כל חיה בתלת ממד דרך גוגל). גם הלמידה מרחוק חזרה לשגרה שלהם והוסיפה עוד מחויבות לסדר היום. ויש את הרגע הזה שהפך למן טקס בשעות בין הערביים, כשאני נכנסת לרכב להתניע אותו קצת שלא ילך המצבר (שלו ושלי), ומרגישה שאני מתניעה את עצמי עוד קצת, מדמיינת לשבריר שנייה שאני בדרך לאנשהו. לאורך היום נשלחים אליי שלל פוסטים וסרטוני עידוד על משבר כהזדמנות לעצור את מרוץ החיים ולהיווכח שזכינו בזמן איכות אישי ומשפחתי.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בתוך אי הוודאות והמעקב אחר האחוזים והמספרים (ובזמן שמתנגן לי בראש השיר של הדג נחש "גם אני כמו כל היהודים עסוק במספרים 24/7, 12 חודשים") אני אסירת תודה כי אין ספק, החיים שלי יחסית נוחים וטובים בתוך הדוחק החדש של המציאות שנכפתה עלינו. הצלחנו לייצר מעין שגרה משפחתית גם בימים טרופים אלו. אבל השגרה שלנו היא לא השגרה שמתקיימת בכל בית. לצערי הרב, במשפחות רבות בישראל שחיות מתחת לקו העוני או נשים וילדים שסובלים מאלימות בתוך המשפחה נאלצים לחוות את הקושי בעצימות גבוהה יותר. השבוע דווח בחדשות על עלייה של 760% במספר מקרי האלימות כלפי ילדים ונוער בתקופת ההסגר. זהו האחוז המזעזע ביותר בין שלל הנתונים שמוצגים לנו בשבועות האחרונים.
בזמן שאנחנו עסוקים בבישול משותף עם הילדים או מתלבטים באיזה סרט לצפות הערב, מתקתק שעון של זמן שאול עד לפיצוץ באותם בתים נפיצים. שוב איני מרגישה כל כך חיונית, בטח לא מאושרת לנוכח המחשבה הכואבת שבימים כתיקונם ילדים אלו כמעט לא מקבלים מענים ראויים, על אחת כמה וכמה בעת הזו. וכמו שהמידע מציף אותנו ברשתות החברתיות, כך צצו השבוע קריאות לעזרה מאנשים שאין בידם לרכוש מוצרי מזון בסיסיים לילדיהם, נשים מוכות שמשוועות להצלה ובני נוער שמדווחים על הזנחה ופגיעה מצד בני משפחתם. אמנם הפניות האלה הן ספורות, אך מלאות ייאוש ועצב, ולנו יש אחריות אישית לסייע ולא להתעלם מהן. דווקא עכשיו, כשאנחנו יושבים בבתים וערים יותר למתרחש בבית הסמוך אלינו, אסור לנו לעצום עין! דווקא בשעה שהסגר מעודד אותנו להתבודד, עלינו להכיר את שכנינו יותר, לגלות רגישות ולנהל שיח מרפסות ער כדי לוודא שאף אחד לא נשאר לבד במצוקתו.
חִשבו על הילד או הילדה שנאלצים לבלות שעות רבות בחברת התוקף שלהם מבית. איני מתכוונת רק למשפחות שמוכרות ומטופלות ברווחה, אלא בעיקר למשפחות שהתנהלותן מהדהדת רק מבין קירות בתיהן. אז מה כן אפשר לעשות? נסו ליצור קשר טלפוני דרך קבוצת הווטסאפ של הבניין, לייצר משימות מרחוק בין המשפחות והילדים שגרים באותה קומה, שאלות מנחות כמו תעודת זהות אישית (מה אני אוהב לאכול, מה אני עושה בשעות הפנאי בבית, עם מי אני הכי אוהב לשחק בבית, למה אני הכי מתגעגע בשגרה, איך נראה סדר היום שלי וכו'), בקשו מהילדים לצייר אחד לשני והניחו את הציורים על סף הדלת, השאירו עוגיות מחוץ לדלת וכתבו ברכה, לִמדו להכיר אותם ולהוות עבורם מבוגר משמעותי ואכפתי.
אם זיהיתם קושי – היו אוזן קשבת ועודדו אותם לפנות לעזרה, במקרה של ילדים – חובת הדיווח הינה אחריות אזרחית בסיסית שלנו. במקרה שנחשפתם לרעשים קיצוניים של בכי, צעקות וכל רעש שמרגיש לכם חריג – אל תתעלמו! אל תתרצו ש"ההסגר משפיע על כולם לרעה" ותגבירו את הווליום בטלוויזיה, פשוט הזמינו משטרה, אל תהססו! אפילו אם ההורים נראים לכם אנשים טובים מהיישוב או הגבר בסך הכול נורמטיבי, שקט וחייכן. במקרה הכי אידיאלי תיווכחו שחשדתם לשווא, ושאכן המצב טוב ובריא ובסך הכול למדתם להכיר טוב יותר את השכנים שלכם.
מכל סרטוני המוטיבציה והחשיבה החיובית שרצים ברשת בימים אלו והצליחו להוציא ממני בעיקר תגובה צינית אחרי עשר השניות הראשונות, אימא שלי שלחה לי סרטון על מנהג יפני שנקרא קִינֱטסוּגִי (קין – זהב, טסוגי – בנייה). אמנות הקינטסוגי נקראת כך משום שהיפנים פיתחו טכניקה לתקן כלים שבורים באמצעות תערובת של לכה ואבקת זהב. התפיסה הפילוסופית שעומדת מאחורי המנהג הזה מתייחסת לכך שלא משליכים את השבור, אלא מתקנים אותו על ידי מילוי הסדק. השברים בכלי לא מייצגים את סוף חייו של החפץ, אלא דווקא רגע ייחודי בהיסטוריה שלו. היפנים רואים בשבור דווקא את השלם. כך גם נפש האדם והחברה האנושית – בזמן משבר מתגלעים בנו סדקים, והם יכולים אף לשבור אותנו, אבל השלמות מצויה דווקא ביכולת לאסוף את השברים, לאחות אותם בזהב – בטוב מטוב ולהתגאות בצלקות, לא להתבייש בהן!
מאחלת לכולנו שנדע למלא את הסדקים שלנו ואחד של השני ולקחת אחריות על יצירה של שלמות מתוך השבר. שבת שלום של אחריות, רגישות וערבות הדדית.
