סבתא שלי ברטה נפטרה לפני שנתיים בדיוק, בכ”ד באדר תשע”ח. בלכתה נפתחו דלתות רבות של כאב ועצב. בדיעבד הבנתי שנותרו לי שאלות פתוחות, דברים שהייתי רוצה להבין, לומר וגם לתקן. סבתא זכתה אמנם להגיע לגיל גבורות, ובמידה רבה היא צלחה את חייה בגבורה, כי הם היו מורכבים וקשים, בעיקר בשל האובדן הנוראי של סבא. סבא זאקי נהרג בטרם עת, באסון תאונת עבודה קשה בלבידי אשקלון, בחודש יוני עצוב, 1985.
סבתא ברטה וסבא זאקי זכרם. צילום מאלבום משפחתי לברכה
הוא היה אז בן 55 בלבד, ואני כמעט בת 4. חיוכו הטוב נחרת לנצח בזיכרוני, ועל אף השנים המעטות בחברתו, הוא הותיר בי געגוע רב. אני זוכרת שתמיד שמר בכיסיו סוכריות טופי סגולות במיוחד בשבילנו הנכדות ואיך אסף אותנו מהגן בכל יום שלישי מלא שעשוע ושמחה. כשאני מתבוננת היום בילדיי וחווה את הקשר העמוק שנרקם בינם לבין הוריי וחמותי שיבדלו לחיים ארוכים, אני מתרגשת על הזכות שיש להם.
עד כמה משמעותי הוא הקשר בין סבים וסבתות לנכדים? מאין כמוהו. בדורות האחרונים הפך הקשר להדוק נוכח מעורבותם וסיוע בגידול הנכדים בשעה שההורים יצאו לעבוד. לרוב מילאו הסבתות את הלבבות בשולחן ערוך מלוא שפע אהבה מתובל בשפה רחוקה משם. בעשורים האחרונים אף הצטמצם הפער האינטלקטואלי, כי המבוגרים והצעירים גם יחד עברו בשערי הקדמה והטכנולוגיה. מודל הסבים השתנה מאוד גם בשל העובדה שאין מדובר עוד בחברת מהגרים, אלא ברוב המקרים עולים צעירים שנטמעו כאן היטב וצברים כמובן. המנטליות, השפה, סממני התרבות ועוד הפכו בקלות רבה לחיבור רב דורי.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
ילדינו והסבים שלהם נהנים מאותה טכנולוגיה ולרוב אותו תוכן, בידור ושעשוע. הסבתות בימינו מגניבות, מנהלות קבוצות בווטסאפ ובפייסבוק, מובילות שיח חברתי וקהילתי, לבושות במיטב האופנה ונראות צעירות לא פחות מבנותיהן. והאהבה? עמוקה לא פחות, מתובלת בשפע אינסופי.
בין שלל ההודעות, האזהרות וההגבלות של השבוע האחרון הדהדה לי בכאב הודעתו המוקלטת של נפתלי בנט, שר הביטחון. ההודעה בוודאי הגיעה גם אליכם במהלך העיסוק הבלתי פוסק בקורונה 24/7. אני מתכוונת לאותה ההודעה שבה הוא הקליט את עצמו ביום שני בלילה, בשעה 1:20 לדבריו, מסביר בקולו הבטוח שדוחק השעה מצווה על כולנו להימנע במגע עם הסבים והסבתות, לטובתם. הצלחתי לשמוע בקולו גם את אותו היסוס ושבר שבהצהרה הקשה. הרי לא נוכל להעלות על הדעת מרחק מהורינו, מרחק של ילדינו מהסבים והסבתות שלהם, ועוד מתוך ההנחה שזה לטובתם. אני מבינה את משנה הזהירות והאחריות שננקטים מתוך הדאגה לשלומם, אבל באותה נשימה מבינה את גודל הכאב בהפרדה הזו. לנכדים יש משקל רב במד האושר של הסבים והסבתות ולהפך.
נדמה שבכל מקרה אנו יוצאים נפסדים, כי בשעה הכי קשה שבה משתוללת מגפה, אנו נאלצים לצמצם את נקודות האור שבהפגנת האהבה הדדית ביניהם. בלי לחבק, בלי לנשק, בלי לדגדג את סבא ולספר בדיחות, חוויות מהגן שסבתא חייבת לשמוע, לנגב דמעות ולהרגיע, להירדם על הספה הכי נעימה, להניח את הראש בנחת על סבתא, ללטף, לשתף, להריח את הבושם הכי נעים, האוכל הכי טעים…לחבק. המסך לא ממלא את החסר, שיחות וידיאו רק מעבירות תחושות געגוע.
ביקרתי השבוע בבית של ההורים שלי עם הילדים. כמה הם ציפו לכך אחרי ימים ארוכים של עוצר בבית (כשעוד היה אפשר). הם לא רצו ללכת, ביקשו עוד חצי שעה, עוד 10 דקות… נו, לאן יש למהר גם ככה? הם שרו וצחקו והתלהבו מהזמן יחד – הילדים וגם ההורים שלי. מביטה מהצד, הרגשתי שוב דלתות של כאב שנפתחות, תחושה קהה של זמן שאול, אף שלא הראיתי את זה. חשבתי לעצמי – נו, עוד חצי שעה, לא נורא, גם ככה אני לא יודעת מתי ניפגש שוב בפעם הבאה. חיבוקים ונשיקות, נפרדים בלהתראות. משהו מתכווץ בתוכי, הלוואי שאתבדה ואני סתם מגזימה. אצחק לעצמי שאני אובר-דרמטית, והנה עברו בסך הכול כמה ימים עד לפגישה הבאה והכול כשורה. בדרך הביתה שמענו ברדיו, בחדשות של 14:00, שנכנסו הגבלות חדשות ומספר החולים עלה כצפוי. השדרן ניהל דיון על איכון המכשירים הסלולריים של החולים והאיום על הדמוקרטיה. החלשתי את הרדיו בתחושה שאני צריכה איכון ללב שלי, שהשארתי חלק מרסיסיו בבית של ההורים.
הטור הזה יצא אישי, אבל אני בטוחה שהוא מספר את הסיפור של כולנו, וככל שאני סנטימנטלית, כך אני מקווה שיהיה זה בסופו של דבר סיפור בלבד – סיפור לנכדים שלנו בבוא הזמן. מאחלת לכולנו שנתעורר לימים של נחת, בריאות איתנה ושגרה בריאה במהרה בימינו!
