עובדים עלינו או בשבילנו?
כשמאמן העבר דוד שוויצר (דוביד) ז”ל אמר את המשפט: “כולם עובדים על כולם”, זה היה כתשובה לשאלה בנוגע להתנהלות הכדורגל בישראל. הוא לא תיאר לעצמו שהוא אומר את המשפט הכי מייצג של המציאות בישראל בכלל והפוליטית בפרט.
כמות השקרים שמלווה את הקמפיינים ערב הבחירות מקבלת נופך וממד תוך זמן קצר לאחר הבחירות.
ואף על פי כן ואף על פי שכבר חשבנו ששמענו כל שקר אפשרי ונסבל, ההתהפכות ב-360 מעלות של בני גנץ וחבריו לקוקפיט מיד עם היוודע תוצאות הבחירות שברו שיא שלילי בגרף השקרים. עובדתית, זה לא באמת משנה את העובדה שביבי צדק לפחות בכותרת שלו: או ביבי או אחמד טיבי.
פיני ביטון. צילום: פבל
בוויכוח שהיה לי עם ללו, אחי היקר, הוא טען שכחול לבן היא גם מפלגת ימין. מסתבר שהוא צדק, לפחות ככל שהדבר נוגע ליועז הנדל וצביקה האוזר. כנראה שיש עדיין גבולות כלשהם שאנשי ימין במהות לא חוצים. השנאה התהומית של בוגי וליברמן לביבי ניצחה את האידיאולוגיה. הדם הרע שבין האוזר והנדל לביבי לא הספיק לזה. אצלם האידיאולוגיה ניצחה. הם הראו לגנץ שלא הכול סחיר.
ה”מהלך” של אורלי לוי עדיין בעיצומו (הבוקר, יום רביעי). אני מגדיר את החלטתה כמהלך ולא כהחלטה של רגע. אין לי ספק שיש כאן מהלך שלם, שאת תוצאותיו נדע בקרוב, אולי בזמן קריאתכם שורות אלה התמונה השלמה כבר מונחת לפניכם.
את האמת יש לומר, אורלי לוי יכלה בקלות להישאר על הגדר ולאפשר לחבירה של כחול לבן לרשימה המשותפת לקרום עור וגידים. באופן די תמוה דווקא היא שאמרה שאין לה בעיה עם תמיכה מבחוץ של הערבים, התהפכה. המקלחת הצוננת שעשתה לגנץ וליברמן היא גם סוג של נקמה. אבל אני לא משלה את עצמי. היא פוליטיקאית. מניעים אישיים בלבד לא מפעילים פוליטיקאי מנוסה. אני דווקא מקווה שזה חלק ממהלך שלם ל”הצלת אורלי לוי ועמיר פרץ” – ועל הדרך הצלת המדינה לטעמי – מירידה לתהום השכחה של הפוליטיקה הישראלית. אחרי הכול, מה עוד נשאר להם לעשות אחרי הכישלון המהדהד בבחירות?
לוי, פרץ והורביץ במאפיית משי. צילום: העבודה-גשר-מרצ
מסתבר שהציבור לא מתחבר ליצורי כלאיים. בפוליטיקה שלנו זאב לא יכול לגור עם כבש. זה בדיוק מה שקורה כעת גם לכחול לבן.
העובדה שגנץ הוא טירון פוליטי ניכרת בכל המהלכים האחרונים. פוליטיקאי משופשף לא שם את כל הביצים שלו בסל אחד. מה עוד שאצל גנץ זה לא ביצים שהתבקעו, הלול אצלו עוד רוחש, והתרנגולות ממשיכות לדגור. גנץ הופך לדמות קומית /טרגית במחזה שעדיין נכתב. יכול להיות שמה שיציל אותו זאת הקורונה. העובדה שככל הנראה לא תהיינה בחירות רביעיות כי לא ניתן אפילו ברמה הטכנית לקיים בחירות במדינה תחת הסגר, נוסף למצב החירום ההולך ומתהווה לנגד עינינו, תהיה כנראה הטריגר לשילוב כוחות. האמת היא שזה מתבקש. לעובדה שביבי עומד לפני משפט, למול הסיכוי לעשות זאת כראש ממשלה שאנשי כחול לבן, בניגוד לכל הצהרותיהם, מכהנים תחתיו, יש משקל מכריע.
כחול לבן ככל הנראה תתפרק לשלושה או לשניים לכל הפחות (או לגמרי). הניסיון “ללכת עם ולהרגיש בלי”, שנועד לכישלון מלכתחילה, אכן נחל כישלון חרוץ. אולי מכל הסיפור הזה תהיה לנו ממשלה טובה ואולי לא, ימים יגידו. בדבר אחד אין ספק: למפלגה, כמו לכל קבוצה, צריך להיות מנהיג אחד מוביל. ראוי שתהיה לו נבחרת חזקה המורכבת מאנשים רציניים בעלי דעה משל עצמם, אבל רק אחד קובע! בקיצור… אין להם ביבי.
ונשמרתם לנפשותיכם
הקורונה כאן והיא באה כדי להישאר. זאת הכותרת המדאיגה של הימים האלה. אם עד תחילת השבוע התבשרנו מדי יום על עלייה מזערית (בודדים) במספר הנדבקים, הרי שבזמן כתיבת שורות אלה הקפיצה במספרי הנדבקים עולה במקבצים של עשרות מדי יום. התחזיות מדברות על קפיצה של מאות ואחר כך אלפים ואחר כך השם ירחם.
לפני כמה ימים סיימנו מערכת בחירות. הלכנו לקלפי והצבענו. זה היה חלק ממהלך דמוקרטי. מהלך שבו התערבנו כדי להשפיע על עתידנו ועתיד ילדנו. כך גם בעניין הקורונה. אנחנו נדרשים להשפיע בעיקר על ידי הימנעות. חברים יקרים, הנמסטה שעשה ביבי היה למעשה אמירה של הרשויות לגבי החובה שלנו לשנות דפוסי התנהגות אם חפצי חיים אנחנו. המדינה מחויבת במציאת פתרונות בריאותיים וכלכליים. אנחנו מחויבים בשיתוף פעולה מלא על מנת שהמדינה תוכל לעמוד במחויבות שלה. אין כאן ואקום. להתמודדות מול בעיה בסדר גודל כזה חייבים להתחבר המון גורמים.
מן הסתם בכל תרחיש התנהגות הציבור היא גורם מכריע. ציבור ממושמע יכול לסייע בהפחתת הצורך במשאבים כמו גם בכוח אדם. הבעיה שלנו הישראלים (לא כולם כמובן) היא הסקפטיות שמלווה כל אמירה. נוסיף לזה את המתחולל במדיה למול התחזיות הקשות של גורמים מתחום הבריאות אשר מעלות את רף הלחץ בקרב הציבור. באות גם צפירות הרגעה, גם הן מגורמים בתחום הבריאות, שאומרות כי הנגיף בסך הכול לא כזה מסוכן. יוצא מזה: התנהגות מעורבת של הציבור. חלק נשמעים לכל הוראה, חלק ממשיכים בשלהם. אני אומר, חברים, גם אם אנחנו בטוחים לגבי עצמנו, אין לנו זכות לסכן אחרים או לגרום להם לאי נחת וחוסר ביטחון מעצם ההתנהגות שלנו. בד’ אמותיו יעשה אדם ככל העולה על רוחו, אך בציבור, יש לנהוג באחריות. אפשר וניתן להתחיל לשנות דפוסי התנהגות. אני לוקח על עצמי (אף שלעיתים שוכח, מה לעשות, מרוקאי עתיק) להשתדל מאוד לא ללחוץ ידיים, לא לחבק, לשטוף ידיים היטב בכל פעם שאני נכנס הביתה או עובר בין משרדים ופגישות, להימנע ממפגשים מרובי משתתפים ככל שניתן. אני מאוד מקווה שהצעדים שננקטים כעת בצירוף שיתוף פעולה שלנו יביאו למזעור המגפה עד לאפס, לפחות עד שיימצא החיסון. בריאות, חברים.
