תקופת המנדט: למה פיני ביטון עדיין חושב שביבי הביא ניצחון מזהיר?

יום רביעי, בוקר. יומיים אחרי, תמונת עוגת הפילוח של המנדטים על המסכים מראה יותר סימני שאלה מתשובות. חרף ניצחון מזהיר (שתכף אסביר למה מזהיר וגם את מי הוא מזהיר), לימין ולעומד בראשו אין את המספר המיוחל (61) להרכבת ממשלה ימנית על מלא. בשעה הזאת בבוקר יום רביעי: גוש הימין 58, גוש השמאל 55, ליברמן 7. כך או אחרת, מתבקשת שוב לוליינות פוליטית על מנת להביא לנו ממשלה.

השמחה הגדולה שלנו בליל הסקרים והתוצאות הראשוניות מפנה מקום לשביעות רצון מהולה בדאגה. שביעות רצון מההוכחה הניצחת שהציבור רוצה את ביבי ורוצה ממשלת ימין. דאגה, בגלל האפשרות הקיימת להקמת ממשלת שמאל-מרכז בתמיכת ליברמן והמפלגות הערביות. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מכבד מאוד את בחירתם של האזרחים הערבים במדינת ישראל. אני אפילו מייחל ליום שבמפלגות הציוניות תהיה להם נציגות אותנטית – למה לא בליכוד? ולא רק דרוזים – שתפעל למען צורכי החברה כמיעוט שווה זכויות ולא תנצל את המנדט שניתן לה לתמיכה בטרוריסטים.

פיני ביטון. צילום: פבל

אני מניח שצפויים לנו לפחות שבועיים-שלושה של מהלכים גלויים וסמויים עד שנדע לאן פנינו. המושג "עריקים" יככב כנראה בכל המהדורות. עצוב שזה כך, אבל אלה הם חיינו. היה כבר מי שאמר שארץ ישראל נקנית בייסורים. מקווה שנסבול רק עוד קצת.

“המטאור”

אף שעדיין אין הכרעה, כל בר דעת יודע שהפעם ביבי ניצח ניצחון מזהיר! המספרים של היום לא יודעים לספר את התמונה כולה. ברור שאם היה לו רוב של 61, היה קל יותר להסביר את הכותרת. אבל מי שעיניו בראשו, מי שזוכר את הערב ההוא שבו עמד אביחי מנדלבליט והקריא את הודעתו (בעצב?) על ההחלטה להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו, עם שלושה סעיפי אישום חמורים: שוחד, מרמה והפרת אמונים, ערב שבו גם הסביבה הקרובה ביותר לביבי נראתה כמי שאיבדה תקווה, יכול בהחלט לספר בעתיד לנכדיו על ה”נס המהלך” שנקרא בנימין נתניהו. הניצחון המזהיר של בנימין נתניהו בבחירות האלה עוד ייכתב בספרי הלימוד של הפקולטה לפוליטיקה. אין ספק שקריאת התיגר של גדעון סער על המנהיג הבלתי מעורער הייתה גם קריאת השכמה לביבי ולסביבתו הקרובה.

אין ספק שההחלטה שלו “לרדת לעם” הייתה בבחינת הנפת “נס המרד של המכבים”, אבל ברור לכול שבשביל נס כזה צריך ואחד פך שמן. האיש, כמו פך השמן, פשוט… לא נגמר. האיש כבר לא צעיר. לקיים שניים-שלושה כנסים ביום במקומות יישוב שונים, לתת מופע יחיד משלהב קהל, כשבכל פעם הקהל הוא אחר, למצוא בכל מקום את המילים הנכונות כדי להעיר את השטח ולתדלק בכל פעם מחדש את מנועי התעמולה בכל עיר /מושב/ יישוב נידח, כמו סופת טורנדו שמגיעה למקום וסוחפת איתה את כל הלבבות. מי שהיה שם, כמוני וכמו חבריי תומכי הליכוד הפעילים, ראה את הנס הולך ומתהווה. אני מודה ומתוודה שציפיתי ליותר. התחושה הייתה שמשהו גדול קורא כאן וזה אכן קרה. אני רק מקווה שהמהלכים בימים הקרובים יביאו לידי ביטוי את רצון העם.

הישג שמזהיר

כפי שכתבתי בהתחלה, ההישג המזהיר הפעם בא גם כדי להזהיר, תרתי משמע. להזהיר את כל ה“מורמים מעם, מלאי החשיבות העצמית הטובלים בניקיון כפיים”, עאלק.

הגיע הזמן להפוך דיסקט. יש כאן ציבור גדול מאוד שחלקו עדיין צרוב תודעתית מימי שלטון מפא”י הרעים, שחלקו האחר – הצעיר יותר – רואה לנגד עיניו כי כל מה שהוריו סיפרו לו אכן היה נכון, וספיחיו עדיין קיימים בשטח. ההצבעה הפעם הייתה גם סוג של מרד. מרד נגד הניסיון לקחת שלטון בכוח החוק. ממש ככה.

תראו קוראיי היקרים, אני מסכים שכמעט הכול פוליטיקה. אני גם זוכר שביבי אמר בעצמו שראש ממשלה לא יכול לכהן תחת כתבי אישום. הוא אמר את זה והתכוון לזה. הוא גם אמר שראש ממשלה צריך לכהן שתי קדנציות בלבד. הוא אמר את זה והתכוון לזה. הוא גם אמר שיחסל את שלטון החמאס והתכוון לזה. אבל מה לעשות שלמול הישגיו העצומים למעננו (שאין להם אח ורע בעולם!) יש דברים שלא ניתן כרגע לעשות, ויש גם דברים שלא רצוי בכלל לעשות. החוק, לשמחתנו, קובע שמותר לראש ממשלה לכהן תחת כתבי אישום. למה נקבע החוק הזה? סתם? הרי מי שקבע את החוק היו דווקא אנשים מהצד השני. אז איך? מה רוצים מאיתנו אנשי השמאל? שלא נתייחס לחוק קיים, חוק שמאפשר לנו ליהנות עוד זמן מראש הממשלה הכי טוב שהיה כאן אי פעם ובתקופה כל כך גורלית? נעצור הכול רק כי הם חושבים שזה “עניין ערכי”? ומה עם ערך החוק? הוא לא נחשב?

אני אמנם לא מקבל את הטענה שהבחירה בנתניהו מהווה זיכוי מאשמה שניתן לו על ידי הציבור. הציבור לא מחליף את בית המשפט. אבל גם בית המשפט לא מחליף את הציבור. הציבור הוא הריבון! הוא בוחר על פי חוק, וביבי יכול להמשיך לכהן על פי חוק. רגע לפני הסגירה בג”ץ דחה את העתירה של התנועה לאיכות השלטון שדרשה לאסור את הטלת הרכבת הממשלה על מי שנאשם בפלילים. לא נשאר אלא לברך על גילוי האחריות, ובוודאי שלא היה צורך להוסיף עוד קרע בפיסת הבד של המדינה, שהיא כבר מלאה בקרעים.

מרדכי הרשע

דווקא בימים אלה של חודש שבו אנו הולכים לקרוא את המגילה ולספר שוב את הנס שבו התהפך הכול לטובה. כשמרדכי היהודי הוא הגיבור שלנו למול המן הרשע יימח שמו קם לו מרדכי (יהודי, כמה עצוב) אחר והופך לרשע של ימינו. אני מודה ומתוודה שחשבתי רבות אם להעלות את הנושא כאן. אחרי שקראתי לפיוס בין הציבורים השונים ואחרי שגם ביבי התחייב בנאומו, ואני מאוד מקווה שילך על זה בכל הכוח להיות ראש ממשלה ממלכתי, מלכד ומחבר של כל הציבור כולל אלה שלא בחרו בו.

מדרכי גילת. צילום: מוטי קמחי

אבל במחשבה שנייה אולי דווקא בשם החיבור בינינו חשוב להוקיע כאן את דבריו המכוערים של מרדכי גילת אתמול בערוץ כאן 11: “יש בישראל מאות אלפי עבריינים שהשתתפו בבחירות, הם ובני משפחותיהם…” משמע, מבחינתו: מצביעי ביבי בעיקר עבריינים. לדעתו, עבריינים ובני משפחותיהם מצביעים ימין/ביבי. כמה נמוך. כמה מכוער. כמה מפלג ושפל יכול להיות פרשן/מוביל דעה בערוץ שרק לפני שבועות ספורים השעה מנחה שהשתתף בשיר יהודי אלמותי יחד עם ראש הממשלה. שיא הצביעות. שיא הכיעור. אני מרשה לעצמי להעלות את זה כאן בתקווה שדווקא חבריי משמאל, שאותם אני מכבד ואיתם אני רוצה להמשיך להתווכח בכבוד, יוקיעו אותו ויעשו גם הם מעשה בדרך לחיבור. ברשותכם, אדלג ליונתן גפן על דבריו המגעילים, אסתפק בזה שבנו אביב מתנער מהם. בכל זאת… חפצי שלום אנחנו, בתוכנו.