למי שלא יודע, גם אצלי (כמו בהרבה משפחות) במשפחה המורחבת הדעות חלוקות ברמה הפוליטית. נכון יותר לומר ש ה"דווקא ביבי" וה"רק לא ביבי" נפגשים תדיר בסלון המשפחתי. על רמת הדציבלים המלווים ויכוח כזה בבית מרוקאי אני מניח שאין צורך להכביר מילים. מי שמכיר עוד יותר מקרוב יודע שיש לי אח (ללו ביטון) שמרבה להתבטא ברשת החברתית.
האח היקר שלי – שמחשיב את עצמו ימני, ואני יודע שהוא כזה, ושבבחירות הראשונות בחר כחלון והתאכזב, ושבבחירות השניות בחר ימינה, וכנראה התאכזב – העלה השבוע פוסט בפייסבוק, שבו הוא מגלה כי הפעם החליט לבחור בבני גנץ וכחול לבן. למרות הנימוקים הלכאורה משכנעים שלו, לא ממש התחברתי ל"רעיון המרכזי", אבל גם לא הופתעתי. מי שהידיעה הזאת צדה את עינו הוא לא פחות ולא יותר העורך שלנו ב"כאן דרום" דודי לוי. העורך, שחושיו העיתונאים ידועים לכול, התקשר אליי במוצ"ש: "שמע פיני, ראיתי בפייסבוק שאחיך ‘חצה את הקווים’ והצהיר על תמיכתו בכחול לבן. מאחר ואתה ביביסט ידוע, מה דעתך להעלות בטור שלך דיאלוג משפחתי המייצג את שני המחנות?" האמת היא שעניתי כמעט בלי היסוס: "אחלה רעיון". ובמחשבה שנייה אמרתי לעצמי: אם אין עימות בין ביבי לגנץ, יהיה עימות סטייל דרבי משפחתי בין ליכוד לכחול לבן בתוך משפחת ביטון.
עימות סטייל דרבי. פיני וללו ביטון
פניתי כמובן לאחי היקר. אחרי היסוס קל אמר לי שהוא מסכים, אבל בתנאי אחד: "מאחר ואני עובד עירייה, יעני עובד ציבור, אני חייב לקבל אישור מהעירייה". בהתחלה הרמתי גבה: מה כבר יכול להפריע לרשות עירונית אם עובד מביע דעה פוליטית ברמה ארצית שאינה נוגעת לפוליטיקה המקומית? יתרה מזו, הרי ממילא כולם נמצאים ברשת החברתית ומנהלים שיח פוליטי כמעט על בסיס יומי. הסכמתי כמובן מתוך ידיעה ברורה שהוא יקבל אישור לזה. מסתבר שהידיעה הברורה שלי הייתה רק שלי. "אין אישור", זאת הייתה התשובה שקיבל כאשר הנימוק המרכזי: חל איסור מפורש על עובדי מדינה לעסוק בפעילות פוליטית, זה כולל כמובן התבטאות בכלי התקשורת. טוב נו, אנחנו שומרי חוק ולא נפר אותו.
למרות האבסורד שבדבר ולמרות שלעניות דעתי החוק הזה חייב לעבור שינוי והתאמה לימינו, העובדה שכמעט כל אדם שני מחזיק עמוד בפייסבוק/ טוויטר/ אינסטגרם ושלל רשתות זמינות, שבהן הוא מעלה או מגיב ככל אשר יחפוץ, מייתרת לחלוטין את קיומו של החוק במתכונתו. אבל נעזוב את זה לדיון אחר. לענייננו, מאחר שהחוק לא מתיר לאחי להתבטא פומבית כאן – זה קצת מצחיק נכון? – מי שלא צוחק מוזמן לעמוד הפייסבוק שלו, ואני אהיה השופר שלו. יש לי תחושה שאתם מאמינים לי שאביא לכאן את דעתו המנומקת גם בלי שהוא יכתוב את זה. אז ברשותכם "אלבש" לרגע את דעותיו ואכתוב כאן את מה שהוא היה אומר אילו היה "מותר לו":
"ההחלטה שלי לבחור כחול לבן ובני גנץ נובעת משיקול אחד גדול ועיקרי מבחינתי: המצב החברתי בישראל של 2020. הוויכוח המרכזי היום הוא אחד: כן ביבי או לא ביבי. כל השאר זה מלל מכובס שמטרתו לעטוף את השאלה המרכזית ביעני אידיאולוגיה. אני נמצא כבר 10 שנים בצד של ה’לא ביבי’. הפרדוקס הגדול הוא שב-10 השנים האלה ביבי הביא הרבה הישגים למדינה. אני אומר ביושר שאני מאלה שתמיד מוצאים את הכישלונות שלו ויש לו גם כאלה. בגדול, ביבי הוא מנהיג בעל שיעור קומה בינלאומי. את זה אי אפשר לקחת ממנו. השאלה העיקרית בעיניי שצריך לשאול כל אדם ביושר: האם ההישגים של ביבי גדולים מהכישלונות? שלו ולפי זה להחליט. כאן נכנס העניין האישי של כל אחד. אני חושב שהכישלונות של ביבי גדולים מהישגים שלו. הצלחה של מנהיג נמדדת ברמת הרווחה, הביטחון האישי והחוסן החברתי שהוא מביא לשולחיו/בוחריו. ביבי הצליח ב-10 שנות כהונתו האחרונות לחזק את כלכלת ישראל למרות המחסור במיטות בבתי חולים מצב הקשישים ועוד. אנחנו נחשבים למדינה חזקה כלכלית. ביבי בשנים האחרונות הצליח לפתוח את השמיים ולהתחבר לעוד ועוד מדינות ערביות, ובכלל זה יחסיו עם פוטין וטראמפ אינם עניין שניתן לבטל. הנושא האיראני מטופל היטב אף שעדיין לא ניתן לדעת אם באמת ביבי הצליח להרחיק אותם או לקרב אותם לגרעין זה עדיין לא ברור. להרבה אנשים טוב במדינה הזאת כלכלית. הפערים אמנם גדלו, חלק גדול ממשיך לחיות בתוך שקר האשראי אבל חיים טוב".
ההפך ממה שקורה בליכוד. פיני וללו ביטון
וכאן מגיע ה"אבל" הגדול: "למול זה יש לביבי מבחינתי שני כישלונות גדולים. את האחד אנו חווים בעצם ימים אלה. אין מה לעשות, כמה שלא נשלה את עצמנו, ביבי הבטיח משהו וקיבלנו משהו הפוך לחלוטין! החמאס, שביבי הבטיח לרסק, התחזק מאוד דווקא תחת שלטונו של ביבי. הביטחון האישי שלנו כאן בדרום נמצא בשפל עצום. אז ביטחון אישי הוא לא באמת מצליח לספק. הנקודה המכריעה שעליה ביבי נופל אצלי היא החוסן מהחברתי. ביבי הוא ראש הממשלה שבכל שנות כהונתו השסע החברתי רק הלך וגדל משנה לשנה. דף המסרים שלו ‘אנחנו והם’ הפך לרכבת דוהרת שחתכה את העם לשניים. ביבי נכשל בגדול בתחום הזה. למעשה, יש מי שיגיד ובצדק שביבי הצליח בתחום הזה כי זאת הייתה מטרתו מלכתחילה: לחזק את ה’אנחנו והם’, לחזק את הבידול ולהדגיש את האסון שחלילה יקרה אם הם (השמאל) יהיו בשלטון. דבר נוסף שבגללו טענתי תמיד שביבי לא טוב לנו: הפיכת הליכוד למפלגה של איש אחד. אני קורא לו הראיס. רק על פיו יישק דבר. לטוב ולרע. אם הוא ייפול, כל הספינה טובעת! אני מדלג על ענייניו המשפטיים. אלה עניינים למקום אחר.
"אני בוחר בני גנץ וכחול לבן. לא כי הם בעלי הישגים מוכחים. אני בוחר בהם כי הם מביאים את ההפך ממה שקורה בליכוד, אף על פי שגנץ מתראיין רע (איפה הוא ואיפה ביבי?), לא איש תקשורת בלשון המעטה, ואף על פי שכעת יש עניינים סביב ה’ממד החמישי’ (גם הם צריכים להתברר היכן שצריך). כחול לבן מביאה איתה משב רוח מרענן של מפלגה המשלבת קצוות וריבוי דעות. החלטות שם מתקבלות אחרי התייעצויות, ולא על פי מה שקובע הראיס. הסיכוי שלנו כחברה להשתקם יגיע רק ממקום של הקשבה ופתחון פה לכולם. אני בוחר ברעיון, לא רק באיש".
עד כאן דבריו של אחי הקטן (לפי הבנתי, יש לי תחושה שאפילו הפלגתי בפרשנות לטובת כחול לבן).
את דעתי המוכרת לכול אנסה למען ההגינות להביא בקצרה: מה שקורה היום במדינה מרגיש לי כמו ריקוד צעד תימני: צעד אחורה, שניים קדימה, והתנועה בעיקר מעגלית. לא מתקדמים לשום מקום. עשרות מאמרים וכתבות נכתבו על היותה של מדינת ישראל נס כלכלי. אפשר להתווכח ולהתפלמס על כך, אך על דבר אחד אין חולק, כי מצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל, כמו גם השינויים הדמוגרפיים החלים בה, מאתגרים יחדיו את הנס, כמו גם את קובעי המדיניות. ההישגים הכבירים, הצמיחה האדירה, התכניות הגדולות שבפתח בעקבות עסקת המאה, הכול תקוע בגלל שהציבור מבולבל ואולי כבר עייף ממערכות הבחירות שנכפו עליו. גם הפערים העצומים בין מנהיג גדול, רב עוצמה והישגים, לבין מנהיג חדש שבקושי מצליח לעבור ריאיון שלם ללא שגיאות לא מצליחים לייצר כאן את הפער הדרוש להמשך מנהיגותו של מי שעשה לנו כאן רק טוב בעשור האחרון.
הפגיעה בביטחון האישי בתקופה האחרונה נובעת אולי גם מהתנהלות שנכפתה עלינו. נכון שהמחזה האפוקליפטי של טילים מכאן וטילים מנגד המיורטים זה על ידי זה כמחזה שלקוח מסרט עתידני כבר מתקבל כמעט בשוויון נפש על ידי מי מאיתנו, אבל גם המנוסים והאדישים שבינינו כבר מתחילים לאבד את זה. כתבתי "כמעט בשוויון נפש" כי לא באמת ניתן לקבל בשוויון נפש אחת ל… מטחי טילים בלתי פוסקים ולהמשיך הלאה להפסקת אש כאילו לא קרה דבר. כבר העברתי כאן תודה גדולה והוקרה לעמיר פרץ על האמון והדחיפה שנתן לכיפת ברזל. כולנו תוהים מה היה קורה אילו לא הייתה לנו המערכת המופלאה הזאת. טוב, נו, לא קשה לנחש.
גנץ אינו אלטרנטיבה לכלום. פיני וללו ביטון
בשורה התחתונה, אם לא הייתה לנו כיפת ברזל היו בנינו הצעירים כבר מזמן מחרפים נפשם שוב בתוך סמטאותיה של עזה הארורה. העיסוק בשלל חזיתות לא תמיד מאפשר לפעול באופן חופשי בחזית שלכאורה הכי בוערת. לצערנו, היא לא הכי בוערת. הציבור בצדק רוצה ביטחון, אותו לא מעניין כל המסביב. לשמחתנו על יד ההגה יושב מי שמסתכל רחב. גם על ה מסביב. ברור לכול כי עזה אינה האיום העיקרי על המדינה שלנו. ברור לכול כי ככל הנראה "מצפון תיפתח הרעה". אבל מה שעוד יותר ברור לכול הוא שאם לא יוסר האיום מדרום, לא נוכל באמת להתמודד עם האיום מצפון. והגיע הזמן. כן ביבי היקר, שעון החול אוזל וכבר לא ממש ניתן עוד רק "לנהל סכסוך", יש לפתור אותו. לא, אין לי הצעות משלי. בשביל זה בחרתי ביבי, ועליו אני סומך. אבל גם אני אומר: די, הגיע הזמן לפתרון. בכלל, אחרי "2,000 שנות", כאשר אנו בתקופת שיא של פריחת המפעל הציוני, מי יכול לייאש אותנו? מן הסתם, תבוא הרגיעה ונעבור גם את זה.
בני גנץ ומה שהוא מייצג אינם אלטרנטיבה לכלום. ולא שיש לי בעיה עם זה שנתניהו ילך הביתה בבוא העת, אך גם ברור לי שגנץ יחד עם חבריו לקוקפיט כשרים בכירים לא יפתרו לנו את הבעיה הכי גדולה שלנו, אלא רק יעמיקו אותה.
