כחלק מהמירוץ המייגע והבלתי פוסק לעבר הבחירות הצליחה לייצר התקופה המתוחה הזאת שיח מפלג תורן לשבוע הנוכחי. חבר הכנסת יועז הנדל מכחול לבן עורר סערה רבה השבוע כשמתח קו הפרדה ברור בין קונצרטים לדרבוקות. בחירת מילים גסה, אומללה ומיותרת. בין שדבריו של הנדל הוצאו מהקשרם או שלא, אין זו הבחנה תמימה בין סגנונות מוזיקליים שונים, אלא אמירה פטרונית שמבחינה בין אנשים. וכך שב השיח הבין-עדתי להדהד בכותרות, במהדורות החדשות, בכל פוסט וציוץ.
יש שיאמרו שזה חלק מהרעש שמייצרת תעמולת הבחירות ושאנחנו כבר לא שם, בין אשכנזים למזרחים, שאנחנו מעבר לעדתי והגזעני שאפיין את עשוריה הראשונים של המדינה. עם זאת, ריבוי התגובות הרגשיות, הכואבות והכועסות שהציפו מכל עבר השבוע רק הוכיח עד כמה הנושא טעון ולצערנו עדיין רלבנטי. הרי אם הוא היה זניח, לא היינו מתייחסים ברצינות רבה לעוד פליטת פה חסרת אחריות. לא, הנושא הזה בוער בנו עדיין ונוגע לכולנו. יותר מכול מעיקה הגישה המתנשאת של מי שבוחר להגדיר מה תרבותי ומה פחות. במסגרת לימודיי ומחקרי התוודעתי לאינספור תיאוריות, גישות ומחקרים על משמעות המושג “תרבות”. יש לו הגדרות למכביר, אך מכולן אני נוטה להבין את המושג “תרבות” רק אל מול היפוכו – טבע.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
תרבות נבדלת מהטבע בכך שהיא יוצרת סדר חברתי מסוים, מנסחת ומשליטה חוקים וכללים לגבי האסור והמותר לעומת הטבע שהוא פראי ויצרי, לא מעובד או נשלט. האנתרופולוג היהודי הנודע קלוד לוי-סטרוס הדגים את הקשר בין טבע לתרבות באמצעות אוכל. באופן זה האוכל הנא מייצג את הטבע, למשל ענבים. ואילו היין מייצג תרבות, כי אמנם הוא עשוי מענבים, אך יש כאן תהליך של עיבוד, התאמה וכללי הכנה שבסופו של דבר יוצרים מוצר חדש שיד אדם התערבה בהכנתו, כאמור יין. מכאן חשוב להבהיר ולהסכים שעל פי גישה זו דרבוקות הן תרבות בדיוק כמו מוזיקה קלאסית, שתיהן תוצר אנושי מעובד. הבעיה מתחילה כשנוצרות תרבויות שונות, ואז מתחילה התחרות ההיררכית בין מה שנחשב לתרבות עממית אל מול תרבות עילית.
אם להמשיך בדוגמה הקודמת, דמיינו לעצמכם מדף מלא בקבוקי יין שונים, כל אחד טעים ושונה בסגנונו, האחד נחשב ברמה גבוהה, ואילו האחר נחשב פחות. מי קובע איזה יין נחשב יותר? פשוט מאוד! המחליט הוא מי שמחזיק בשליטה, מי שיש לו כוח ועמדה כדי לקבוע מה טעים ומה הטרנד, ולפיכך איזה יין הוא ברמה גבוהה יותר. כלומר ההחלטה מה נחשב לתרבות נעלה היא תלוית תקופה, ויתרה מכך, היא מבוססת על החלטת ההגמוניה – הגורם השולט. מקבלי ההחלטות ומעצבי הדעה בראשית שנותיה של המדינה היו חברי ההנהגה שהובילה מגמה ברורה ומבחינה בין תרבות גבוהה של יוצאי אירופה לעומת תרבות נמוכה ועממית של יוצאי ארצות האסלאם.
יועז הנדל. צילום: אמיל סלמן
שמעתי לא פעם השבוע הערות בסגנון “מה לעשות, בשורה התחתונה האירופאים יותר מתורבתים ומנומסים לעומת ארצות האסלאם האלימות”. הרשו לצקצק כהרגלי ולומר שזוהי הכרעה שנובעת מבורות, קולוניאליזם ושטיפת מוח. בסופו של דבר, כבר בימי הביניים האינקוויזיציה האלימה הגיעה דווקא מאותם עמי אירופה ה”מתורבתים”. על אחת כמה וכמה שואת העם היהודי שהותירה בנו עד היום צלקת של אכזריות אנושית בלתי נתפסת מלווה במוזיקה קלאסית של וגנר בשערי מחנות הריכוז הנאציים.
אם כן, מוזיקה קלאסית היא לא מדד לתרבות נעלה, גם לא אכילה בסכין ומזלג. במקרה הכי סביר אפשר לומר שזו תרבות שלטת, מתנשאת ומדכאת, אבל בהחלט לא נעלה יותר מדרבוקות, צלילי עוד או “מנשקי מזוזות”. למעשה, בעשור האחרון ניכר כי תרבויות המזרח (בבל, תימן ואיראן) המגרב (מדינות המערב הערבי של צפון אפריקה) והלבנט (אגן הים התיכון) הפכו לתרבות הדומיננטית. אנחנו שומעים את זה ביצירה המוזיקלית החל מהסלסולים של איתי לוי ועד לכוויתים של דודו טסה, אנחנו נהנים מאוכל ביתי עשיר שפוקד כל מסעדת יוקרה החל מחומוס ועד מרק קוסקוס, חוגגים חינה כאילו הייתה חלק מטקסי החתונה של כולם מאז ומעולם והכי חשוב – לא מתנצלים על מורשת, מנטליות ותרבות ענפה.
אנחנו צריכים ללמוד לנטרל את ההשוואה בין תרבות עילית לעממית ולהפסיק לדרג איכויות על בסיס מנהגים ומורשת. לשמחתי, נחשפתי בשנים האחרונות לעשייה המופלאה של מכון “שחרית” שהיטיב להתייחס לתרבות כנכס, מתוך הסתכלות על המגוון התרבותי כמקור כוח ליציבות, גאווה וחוסן ולא כעול או איום (ממליצה לכם לחפש את המכון באינטרנט וללמוד על פועלם של אנשים טובים שמקדמים פוליטיקה ראויה ושיח של טוב משותף).
בסופו של דבר, כולנו בני תרבות, אנשים שמחפשים מבנה של סדר, תחושת משמעות, שייכות ויחד.
