בכל שיחה שאליה נקלעתי השבוע, בין אם פנים אל פנים או דרך המדיה החברתית, נושא השיחה העיקרי היה נגיף הקורונה. כל שיעול הקפיץ בבהלה את היושבים בחדר מלווה בהומור שחור על כך שאף אחד לא ח-סין ויתר בדיחות על בירה. שם הנגיף הוא למעשה לא שם פרטי אלא שם משפחה לנגיפים אשר צורתם תחת המיקרוסקופ נדמית ככתר, מלשון לטינית crown. הנגיף נמנה עם "בית המלוכה" המפוקפק ומזכיר לנו כמו תמיד שבעלי הכתר הם לא בהכרח טובים לנו. צחוק, צחוק, אבל הנגיף הטפילי עושה בנו שמות, כי למעט האיום הממשי בדילול אוכלוסין אגרסיבי, הוא גם מאיים על כלכלת העולם. מי רצה כפר גלובלי ולא קיבל? ככה זה בעידן של היום. כמו שהמידע עובר בשניות מקצה אחד של העולם למשנהו, כך גם המחלות, המשברים והאסונות. בסופו של דבר, כולנו על אותו כדור או באותה סירה – בחרו לכם איזה דימוי שתרצו, והעולם נשען במרפקיו על תעשיית הייצור והייצוא הגדולה של סין.
מטפלים בקורונה. צילום: KIM KYUNG HOON/REUTERS
מה שכן, השבוע קיבלנו כמה שיעורים מהסינים לגבי התנהלות בעתות משבר. תגידו מה שתגידו על הרגלי התזונה המפוקפקים שלהם (בוודאי גם אתם נתקלתם בסרטונים מטרידים בערוצי המדיה השונים), אבל הם הוכיחו חוסן אמיתי. עם ההכרה בהתפשטות הנגיף וחומרתו נקטו פעולות מיידיות לטובת הציבור, החל מהטלת סגר על ערים נגועות והקמת בית חולים עבור 1,000 חולים, ובו 1,400 אנשי צוות, כל זה בתוך 10 ימים. בסדר ושקט מופתי הצליח השלטון הסיני להעביר מסר אחיד וברור לכ–1.4 מיליארד התושבים במעצמה הגדולה. על אף החוויה האפוקליפטית של רחובות ריקים, הסדר נשמר שם, כי יש תמיכה ומעורבות משמעותית של המשטר בחיי התושבים, יש שם נטילת אחריות על חיי אדם, ובעיקר אינטרסים עולמיים לשימור השליטה, הסדר, ההון והכוח.
בכותבי שורות אלה נגיף הקורונה טרם מצא את דרכו אלינו, בלי עין הרע ושות’. באמת שאין צורך, אנחנו מתמודדים עם מספיק בעיות משלנו. משברים הם לחם חוקה של מדינת ישראל. כבר עכשיו בתי החולים עמוסים לאין שיעור, וצוותי הרפואה קורסים מהנטל והלחץ. בניית בית חולים והפעלתו בתוך 10 ימים נשמעת כמו משימה בלתי אפשרית, ולו רק בגלל הבירוקרטיה לבדה שנמשכת אצלנו שנה וחצי. להקים ממשלה אנחנו לא מצליחים, והציבור כולו משלם מחירים יקרים מדי בשל כך.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
אנחנו לא צריכים להתמודד חלילה גם עם קורונה. לנו יש נגיף קשה יותר שמתפשט ומאיים על חצי מדינה מעברה הדרומי. נגיף שמגיע בצורות שונות, בין אם בבלונים, עפיפונים, הצתות או ירי על העורף בטווחים נרחבים. הבעיה עם הנגיף שלנו היא שלא רק שאנחנו לא חסינים ממנו, הוא גם פוגע בנפש, לא רק בגוף. המוטציה הטרוריסטית משתכללת משנה לשנה, ואנחנו נושאים איתנו טראומה כבר עשור שני. גם הנגיף שלנו משתק את החיים, הכלכלה ואת הבריאות הפיזית והנפשית.
שלא כמו בסין, במקרה שלנו אין מיגור יעיל לתופעה, להפך, היא רק מתרחבת, ונדמה שהממשלה שלנו דווקא מפתחת אדישות כלפי האיום וכלפי קורבנותיו. השיא השלילי הגיע השבוע כשהתבשרנו דרך התקשורת על החלטת הממשלה לבטל העברה של 40 מיליון שקלים שיועדו למיגון העיר. הטענה המופרכת שהתקציב המיועד "אינו לצורך ביטחוני" היא לא אחרת מאשר זלזול והפקרת חיי תושבי העיר אשקלון. חשוב לציין שההחלטה המקורית על העברת התקציב מבוססת על הנחיות והמלצות של מפקד פיקוד הדרום, הרמטכ"ל ומערכת הביטחון. אז מדוע בוטלה העברת התקציב? משום שממשלת המעבר לא מוסמכת לאשר אותו. אתם מבינים את הטיעון הבירוקרטי כשאתם מביטים בילדים שלכם? האם התשובה הזאת מספקת אתכם? צר לי אבל איני מוכנה להשלים בסלחנות עם ההפקרות. שנים אנחנו זועקים שמתייחסים אלינו כתושבים סוג ב’, מלטפים בהבטחות שווא ובמקביל סוטרים לנו בפרצוף. אנחנו לא מוכנים להיות רק פיונים בלוח משחק פוליטי. באמת שאיני מבינה את ההאדרה המופרזת שלנו תושבי הדרום את ביבי נתניהו ומפלגתו. הם אלופים בלתחזק את הציפיות של אשקלון החל מהבטחות מרחיקות לכת על פארק הייטק וכלה בהטבות מס ותקציב למיגון העיר.
תומר גלאם. צילום: פבל
לנוכח ההחלטה על הביטול יצא השבוע ראש העיר בהצהרה שיפעל לעצור את הסכם הגג. אני שמחה שהוא בוחר להגיב ולא עסוק בלגונן על ראש הממשלה, אבל איום זה בכלל לא ממשי ולא ישיג את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות. בסופו של דבר, גם אם הסכם הגג יוקפא, המחיר המשמעותי יהיה על חשבון העיר והתושבים. ובכלל, נדמה שהקפאת הסכם זה אינה סנקציה כלל וכלל, אלא ברכה, כי העיר שאמורה להכפיל את גודלה מבחינת כמות התושבים, גם ככה לא ערוכה מבחינת תשתיות וכאמור לא ברמת המיגון.
אבל אם כבר אנחנו שבויים של השיח הפוליטי, אולי מומלץ לראש העיר ללמוד מהקולגות שלו בערים אחרות, כמו למשל ראש עיריית עכו שמעון לנקרי, שהצליח להכניע את ראש הממשלה בקיץ האחרון. לנקרי, שזעם על החלטת ועדת הכספים של הכנסת שלא לכלול את עכו במפת הטבות המס הלאומית, לא נשאר חייב תרתי משמע. בהכרזה אמיצה קרא לנקרי לתושבי עכו שלא להצביע ליכוד בבחירות שהתקיימו כאמור בספטמבר, וזאת מתוך ידיעה מובהקת שהעיר היא אחת ממעוזי ההצבעה החזקים של הליכוד (בדומה לאשקלון). ככל שזה נשמע ציני, האיום הזה היה ממשי כי סדרי העדיפויות של בעלי הכתר (קורונה מסוג אחר) הובילו לכך שלנקרי זומן מיידית ללשכת ראש הממשלה וקיבל התחייבות חתומה על הטבת המס, ולו רק שיחזור בו מהצהרתו הקודמת. השיעור הכי חשוב שאפשר ללמוד מתוך החוויה העגומה הזו, בין אם מדובר בנגיף הקורונה או בביטחון תושבי אשקלון, הוא שהכול פוליטי. לא הציבור במרכז וגם לא מאבקי טריטוריה, בטח לא ילדינו, אלא מלחמת חורמה על הכיסא. שבת שלום, חברים. של בריאות הנפש, הגוף והשכל הישר!
