לפני שנתיים התוודעתי לתופעה מעניינת ומרגשת שחיה ובועטת בשנים האחרונות בעולם כולו ובשלוש השנים האחרונות גם בישראל – Fuckup nights, כלומר ערבי כישלונות (על משקל ערבי כישרונות). מפגש כישלונות שכזה מזמן את הציבור הרחב לשמוע את הכישלונות הגדולים של אנשים מצליחים ובכלל. לרוב, עולים לבמה ארבעה-חמישה משתתפים, רובם מוכרים וידועים, וכל אחד בתורו מספר על חוויית כישלון עמוקה שעבר בקריירה שלו, החל מאלון גל וכלה ביובל המבולבל.
העיסוק בכישלון נובע דווקא מהנטייה הטבעית שלנו לשמוע כל הזמן על הצלחות, לדברר אותן ולהציג בפני כול את המצב הוורוד והאידיאלי של עצמנו ושל הסביבה שלנו. בחירת המיקוד בשיח על הצלחה מייצרת פעמים רבות מיסוך שווא על החיים כמו שהם, על אופן התמודדות עם מה שהחיים מביאים, עם המורכבות. כאמור, המצב הזה ש"הכול נהדר ונפלא כל הזמן" אינו משקף מציאות ויוצר בלבלול בציפיות אצל ילדים וצעירים. אף אחד מאיתנו לא חי חיי הצלחה מתמדת, לכולנו יש עליות וירידות, ואם לא נדאג לדבר על המורכבות הזו בינינו לבין עצמנו, אזי אנחנו חיים בשקר. מי שלא יודע לעכל את המידע הרב שמגיע לפתחו ושומע רק על הצלחות יפתח בקלות רבה תחושה שהוא לא מספיק טוב והתחרות היא כמעט בלתי אפשרית. מי שיודע להפעיל חשיבה ביקורתית ימצא עצמו בתחושת חוסר שביעות רצון מתמדת, כי הוא ייווכח שיש פער בין ההצלחות שמתווכים לו למציאות בפועל.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
בעיניי, לדבר על כישלון זו יכולת אותנטית של הכרה בהוגנות והגינות. הכי קל להתרברב על ההישגים ולהבליט באופן סלקטיבי את הטוב שבטוב. לפעמים נדמה לי שאנשים עסוקים כל כך בלשבח את עצמם כי בתוך תוכם עדיין מסתתרים ילד או ילדה חסרי ביטחון עם דימוי עצמי נמוך. כישלון הוא התנסות חשובה בדרך להצלחה, הוא כלי משמעותי שעוזר לנו להבין שיטה או דרך, ללמוד מהטעות כדי לנסות שוב ולהצליח בפעם הבאה או זו שאחריה. זו הכרוניקה האנושית, אין הצלחות קלות או מהירות בחיים, גם לא עבור מי שנולד עם כפית של זהב בפה.
השבוע היה גדוש בדוגמאות של כישלון והצלחה, ירידות ועליות גם ברמה הלאומית וגם ברמה המקומית. בני את בני עסקו זה בכישלונו של זה כרגיל ומצאו הצלחה בהזמנה האישית לוושינגטון. קובי בראיינט, הקלע האגדי והמצליח של הלוס אנג’לס לייקרס, מצא את מותו בטרם עת בתאונת מסוק עם בתו הצעירה ונוסעים נוספים והזכיר לנו שלא לעולם חוסן וכולנו בני חלוף, לא משנה בני כמה אנחנו, מה ההון שלנו ולאיזה הישג הגענו בחיינו הקצרים. דולי פרטון בת ה-74 שברה את הרשת עם אתגר ארבע התמונות לארבע הרשתות החברתיות המובילות – לינקדאין, פייסבוק, אינסטגרם וטינדר – וסחפה את כולם אחריה, מוכיחה שקאמבק והצלחה אפשריים בכל שלב וגיל, רק להמשיך לנסות. ואצלנו אושר רשמית התקציב הרשותי לשנת 2020 באיחור קל של חודש בישיבת מועצת העיר. המקומונים בוודאי עמוסים בפרשנויות, דעות, מחשבות וביקורת על תכנית התקציב לשנה הקרובה, ולכן לא אלאה אתכם בהרכבו של ספר התקציב בן 113 עמודים.
בנוסף, ראוי להעמיק בו וללמוד את שנכתב ונחתם, אך כבר מתוך עיון ראשוני, כמו כל ספר תקציב באשר הוא, גם זה סתום בכותרות כלליות ולא מפורט לכדי תכנית עבודה. יאמר לזכות עיריית אשקלון ומתפעלי דף הפייסבוק של ראש העיר שכאשר שאלתי בתגובה לפוסט שלו לגבי פרסום הספר – קיבלתי מיד לינק לספר התקציב מתוך אתר העיריה. שמחתי והופתעתי לטובה על ההיענות המיידית. עם זאת, כפי שציינתי, לא די בספר התקציב שיהיה פתוח בפני הציבור, אלא יש לצרף באתר את תכנית העבודה המפורטת לשנה הקרובה.
אל תחששו מאיתנו, התושבים, אנחנו רוצים בדיוק כמוכם – להעלות את רמת איכות החיים שלנו בעיר! אין צורך בסרטוני תדמית – אנחנו כבר גרים כאן, חלקנו ילידי העיר ומכירים אותה, העיר המזדקנת-מתחדשת על שלל השינויים שעברו עליה. שקיפות ושיתוף ציבור הם חלק מהותי מקיום שלטון תקין.
כתב על כך למשל חברי ברק חדריאן, ששיגר מכתב לראש העיר בתחילת השבוע וביקש שגם באשקלון יתועדו בצורה מסודרת ובשידור חי מפגשי מועצת העיר כפי שקורה בערים רבות בארץ. אני צפיתי השבוע במועצת העיר מרחוק, דרך צילומו העיקש והעקבי של עורך עיתון זה, שאלמלא עמד שם וצילם באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, לא היה מתווך מפגש זה לציבור הרחב. בין לבין הוא העיר בשקט למשתתפים שנעמדו מול הטלפון שלו והסתירו, נאלץ לענות לשיחת טלפון ולקטוע את השידור או סימן בלחש למשתתפים שידברו למיקרופון כדי שנשמע.
האם זהו תפקידה של העיתונות המקומית, לתעד באמצעים לא אמצעים אירוע ציבורי חשוב כל כך? האם ישנה הזמנה לציבור הרחב להשתתף כנוכחים בישיבה (אפשר לייצר מנגנון של הרשמה לפי מספר המקומות באולם, ובקרה על הרישום יכולה גם לאפשר למשתתפים חדשים להגיע כל פעם)? האם ישנו פרוטוקול מסודר שמופץ לציבור בתום כל ישיבת מועצה שממנו נוכל ללמוד מה על סדר היום, מה שנוי במחלוקת ומה הוחלט? מי מגיע בכלל לישיבות מכלל נבחרי הציבור? מי נלחם עבורנו ומי נלחם עבור עצמו? ובאשר לתקציב – זה נהדר שהוא אושר ברוב קולות ושאפשר להתקדם ליישום תהליכים ותכניות, אבל… צריך בתום כל שנת תקציב להזמין את הציבור לערב שבו יוצגו לא רק ההצלחות, שגם ככה מרוחות על כל שלטי החוצות, אלא להתייחס לכישלונות, לחוסר המימוש והיישום של התכנית אשתקד.
אני ואחרים כמוני נעריך את ההנהגה המקומית הרבה יותר אם יעמדו מולנו בערב Fuckup שכזה ויספרו לנו בכנות מה לא צלח, מה האתגרים ומה החסמים. אני, כמו רבים אחרים, לא מתרשמים מעטיפות צבעוניות ונצנצים, אנחנו מבקשים להכיר את התהליך, את ההתנסות וגם את הנפילות ורגעי המשבר – רק מזה צומחים!
אז לסיכום וברוח חודש שבט: מה שמואר – צומח.
