בתחילת החודש יצאה לדרך היוזמה החדשה של משרד הבריאות לסימון מוצרי מזון באמצעות מדבקות אדומות וירוקות. המהלך המבורך נועד לעודד אותנו להיות צרכנים נבונים ובריאים יותר, כלומר, לבחור מוצרים בסופר מתוך ידיעת הרכב המזון ולמעשה להחליט בעצמנו: האם נתייחס לגופנו בכבוד או כפח אשפה? (בסופו של דבר, כל התנהלות אישית מבוססת על סדרי עדיפויות). כל מוצר מזון שמכיל רכיבים מזיקים לבריאות כמו סוכר, שומן רווי ומלח מסומן במדבקה אדומה, ומוצר שמכיל רכיבים טובים ומומלצים מסומן בירוקה. הרעיון נובע מהשינויים שחלו על תעשיית המזון ומנגד אופן הצריכה ב-40 השנים האחרונות שהובילו לשיא שלילי בתופעות בריאותיות קשות כמו השמנה, מחלת הסוכרת ועוד.
השיטה אינה ייחודית לישראל, אלא פועלת כבר כמה שנים ברחבי העולם, אך אימוץ הרעיון הוא בבחינת אחריות שנוטלת על עצמה המדינה, אחריות כלפי הצרכן, האזרח, בדומה לסימון מוצרי הטבק, שהחל משנת 2004 כאשר החלו לשווק בארץ חבילות סיגריות ומוצרים שונים בליווי אזהרות בריאות מאיימות, וביתר שאת ב-2017 כשנוספו גם התמונות המזעזעות המציגות את השלכות העישון על הגוף. מדהים ככל שזה נשמע, המהלך הבוטה והישיר לא הצליח באמת להביא לדילול משמעותי של צרכני טבק כי אי אפשר להילחם בהתמכרות בדרכי היגיון. כך גם בעניין ההתמכרות לסוכר וגלוטן ויתר המוצרים המעובדים שאנחנו צורכים יום-יום.
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
עם זאת, סימון מוצרים הוא הישג אדיר משום שהוא מאפשר לנו לבחור באופן מציאותי ולהכיר בהשלכות של הבחירות שלנו, בלי לעדן את המצב לטובת האצה שיווקית. אמנם רכיבי המוצר מצוינים על גבי האריזות כבר שנים, אך רוב האנשים כלל לא מתייחסים אליהם. לרוב הם מודפסים בכתב קטנטן על גבי האריזה או שהם כתובים במילים לועזיות או מקצועיות שלא אומרות דבר לאדם הממוצע. סימון הרכיב החריג על האריזה יצליח להסב את תשומת הלב של הצרכנים, ואני בטוחה שבעוד כמה חודשים ניווכח כולנו בירידה משמעותית במכירות המוצרים הללו.
בעודי סוחבת את שקיות הקניות מהסופר בדרכי הביתה חיכתה לי בתיבת הדואר גלויה מרגשת ומשמחת מעיריית אשקלון שמזמינה אותנו למעמד החגיגי – רישום בננו לכיתה א’ בשנת הלימודים תשפ"א. ינואר של הרישום למוסדות חינוך הוא תקופה מרגשת ומלחיצה עבור כל הורה. ההחלטה היכן ילמדו ילדינו בגן או בית ספר היא קריטית לא פחות מהמוצרים שבריא להם לצרוך. הגלויה המעוצבת גרמה לי לכאב בטן בניגוד למוצרים המסומנים שרכשתי לטובת ארוחת הערב. ההרשמה למוסדות החינוך תחל ב-27.1.20, ומתוך מגוון בתי הספר היסודיים הפועלים בעיר (מעל 20 לפחות) יש באפשרותי לבחור אחד מתוך שניים בלבד (למעשה שלושה, כי יש אפשרות לבחור בית ספר על-אזורי, רק שהבחירה לשם מתבצעת על ידי הגרלה ומה הסבירות?).
בית הספר בית יחזקאל. צילום: אורי קריספין
השיקול האוטומטי של אגף החינוך בהגדרת הבחירה המוגבלת שיש לכל הורה נובע מרדיוס. כלומר, המרחק שבין מקום המגורים שלי לשני בתי הספר שהוגדרו כאופציה לרישום. תארו לכם שהייתם צריכים לקבל החלטה משמעותית שקשורה בכם או באנשים היקרים לכם כששיקול הדעת שמנחה אתכם הוא לא האיכות, ההתאמה או התרשמות אישית, אלא המרחק הגיאוגרפי בלבד. יתרה מכך, יש יתרון עצום במפגש של ילדים מכל רחבי העיר ולא רק מהשכונה. איני מאמינה באינטגרציה לשם אינטגרציה, אלא סביב מכנה משותף לתלמידים או כפי שמכונה המהלך שפותח על ידי משרד החינוך – מרחבי חינוך וייחודיות.
עוד בתקופתו של אבי קמינסקי (ראש מינהל החינוך הקודם ששרד כאן שנתיים) החל לפעול בעיר מודל ייחודיות בתי הספר בשיתוף עם משרד החינוך. מהלך זה מקדם בתהליך מקצועי הגדרת חזון חינוכי של מנהל וצוות בית הספר במטרה להשביח את החינוך הציבורי. הייחודיות שנבחרת עבור בית הספר לא נעשית כלאחר יד, אלא בהלימה לצורכי היישוב ובפרט בחיבור המשולש של צוות הוראה, תלמידים והורים. הייחודיות היא לא המטרה החינוכית אלא כלי, אמצעי לקידום החזון החינוכי ברמה ערכית ופדגוגית, והיא יכולה להיות בתחומי האמנות, מדעים, אוריינות שפתית, משחוק, ספורט ועוד. מדובר בשיטות הוראות רלוונטיות שמאפשרות לכל ילד וילדה לממש את הפוטנציאל שלהם בהתאמה ולבטא עצמם בשדה שהם מתחברים אליו באופן טבעי. באתר עיריית אשקלון יש תיאור מפורט על המהלך וכיצד פועל מודל הבחירה ההורית המבוקרת.
בקיצור, ניתן לבחור מתוך היצע מוגבל מאוד ביחס לשייכות אזורית. בתי הספר חולקו לאשכולות לפי השכונות בעיר, ובכל אשכול יש בממוצע שני בתי ספר. רק תושבי ברנע ג’ וד’ זכאים לבחירה רחבה יותר שכוללת את שכונת שמשון (ילדי שמשון, לעומת זאת, לא יכולים להירשם לבתי ספר בברנע). יתרה מכך, הרישום לבתי ספר של החמ"ד (החינוך הדתי) פתוח לכלל התלמידים ברחבי העיר. די בהבנת המציאות ומתוך רפרוף בחלוקת האשכולות להבין שהשיקולים כלל לא מבוססים על בחירה אותנטית שלנו לגבי חינוך ילדינו. ניכר כי מערכת השיקולים קשורה בהכרח בהישרדותם של בתי ספר קיימים ומילוי השורות יותר מאשר מענה עומק לצרכים והרצונות של ההורים והילדים.
אני מבינה את ההיגיון שעומד בפני הבחירה המבוקרת בשל סדר הגודל של העיר והמשאבים הקיימים. עם זאת, עדיין צריכה להינתן לנו ההורים אפשרות להיות מעורבים וערבים יותר לבחירה משמעותית כזו. מהלך של ייחודיות, כמו סימון מוצרים, נועד לאפשר בחירה מודעת מתוך ההיצע שקיים בהתאמה לאג’נדה החינוכית שלנו. אנחנו משקיעים רבות בחינוך ילדינו, ואיני מתכוונת בהכרח להשקעה כספית, אלא לתפיסות שאני מאמינה בהן. בית ספר צריך להיות חינוך משלים לחינוך ההורי שלי, ולכן לא מתקבלת על דעתי פשרה או ברירת מחדל. אני מודעת לכך שאין מושלם, ואני גם לא מצפה לכך (אני עובדת עם מערכת החינוך ומכירה אותה על חולשותיה ויתרונותיה), אך כמו שאני בוחרת את המוצרים המסומנים בסופר, כך אני רוצה לבחור את המסומן החינוכי-פדגוגי-ערכי שנכון לילדיי, ואני מכירה את הצרכים שלהם יותר טוב מכל אחד אחר.
לסיכום, אני מברכת על מהלך הייחודיות שמקדם מינהל החינוך בשנים האחרונות, אך מבקשת שלא לחטוא לשינוי המבורך בגלל בירוקרטיה ובעיות תפעול טכניות. בטוחה שעל אף האתגר המורכב בשיבוץ התלמידים לבתי הספר, ישנה חשיבות עליונה בעבודה הפרטנית עם כל הורה וילד למציאת המסגרת המתאימה להם באופן מיטבי. זה דורש עבודה דקדקנית יותר ושפע סבלנות, אבל כל אדם הוא עולם, ולכן חשוב למצוא שיטה שתתמוך בתפיסה חינוכית זו ובפרט שאשקלון שואפת למצוינות וטיפוח מוביליות חברתית. לא די "לסמן" את בתי הספר, אלא לאפשר לנו לבחור. שבת שלום!
