השבוע הוצפתי בתחושת דה-ז'ה-וו אינסופית בחסות התזכורות של פייסבוק ו…החיים. מלבד פוסטים קבועים של מעגל השנה שפייסבוק מציף באופן תדיר, כמו סייבר מאנדיי בתחילת כל דצמבר, סופגניות לפני זמנן (ההבדל היחיד משנה לשנה הוא שהסופגנייה נהיית קטנה יותר, ורק המחיר עולה), מופעי חנוכה עתירי כוכבי השעה ועצי אשוח פלסטיק מקושטים שצומחים בין-לילה.
ככה זה בדצמבר, כל שנה! אבל פתאום מצאתי שיש כרוניקה נוספת של מחזוריות בתקופה הזו – סבבי הירי מעזה (האמת היא שהם שם כל הזמן, חלק עקבי מהשגרה שלנו, ובכל חודש יש תזכורת פייסבוק שכזו), בחירות, בחירות ועוד פעם בחירות. כן ביבי, לא ביבי, הכנסת מתאספת, הכנסת מתפזרת, הכנסת מושתת, הכנסת מושחתת – דה-ז'ה-וו רע לתפארת!
עינב קורן. צילום: נועם דוד – גלימפס הפקות
אבל מה שהציף את זיכרוני המיואש וגם את אשקלון היה אותו "שבר ענן" שאיים עלינו בסבב מדויק לא פחות מהטרוריסטים בעזה. כמה נוח לכעוס או להאשים כוחות טבע, בעיקר כזה שיש לו שם של מבצע צבאי פוטנציאלי – "שבר ענן". אשקלון כיכבה שוב בכל מהדורות החדשות, שוב באופן שלילי מספיק כדי שלמחרת ישאלו אותי בעבודה (ובצדק יש לומר) על המצב העגום שחווינו ערב קודם. לנחמתי הרבה, ביתי עומד על גבעה, ולכן לא סבלנו מהצפות העולם השלישי שביקרו כאן ביום ראשון. חוקי פיזיקה בסיסיים שהצילו אותנו מהרס הנכס והציוד שלנו ביום קר ורטוב במיוחד.
אגב, לעניין הגדרת "עולם שלישי" חשוב לי לדייק ולומר שזה מושג אנושי-תרבותי למדי. כלומר, אי אפשר להעביר אחריות לכוחות הטבע או ה' (איש איש באמונתו), אלא להבין שבני אדם אחראים להפיכת מרחב כלשהו למתורבת, בין שהוא עירוני או כפרי. תשתיות העיר לא נוצרו מאליהן, אלא תוכננו, אושרו ובוצעו בשם ההנהגה המקומית. לזה בדרך מתלווה הטיעון הנגדי שמייחס את כל העוולות לשלטון הקודם באשר הוא. לא אתפלא אם על הדרך יאשימו בתשתיות הגרועות גם את אפרים צור, ראש העיר הראשון של אשקלון. שאגב, הרחוב שקרוי על שמו אף הוא במצב רע למדי, עם או בלי הצפות.
בכל עיר יש שכונות ותיקות ובאופן טבעי בלאי השנים יראה אותותיו, אבל לשם כך נדרשת תחזוקה תמידית ועקבית ופתרונות יצירתיים (ויש בשפע, כפי שקראתי בשבוע האחרון) לטיפול בבעיות הניקוז. בעיקר בהיחשב בעובדה שאשקלון רוב השנה נהנית מימי שמש חמה ונעימה, מספיק זמן כדי להיערך מראש ובפרט במקומות המועדים לחוויית דה-ז'ה-וו רעה, כמו רחוב הצופים בגן הוורדים או הנמר בנאות אשקלון. לא די בפעולות תגובה, שבדרך כלל מגיעות בדיעבד אחרי ההצפה, כמו משאבות, אלא בחשיבה מתוכננת מתקדמת לצפי תרחישים ומניעתם.
הצפות באשקלון בשנת 2015. צילום: אילן אסייג
יתרה מכך, אי אפשר להתגונן עוד מאחורי טענת השכונות הוותיקות, כשרואים את התמונות שהגיעו מחניוני הבניינים החדשים ברחוב הכרמל או בכלל מאזור שדרות ירושלים וברנע החדשה. חייבת להודות שתגובת ראש העיר הייתה לא מספקת בעיניי, אפילו מאכזבת. זו הייתה סוג של הודאה על תפיסת עבודה, קצת כמו הרמת ידיים מראש. אין מה לעשות, הדה-ז'ה-וו הוא חלק מחיינו. האם זה תקף למשל, גם לגבי סבבי הירי, המצב הביטחוני? לגבי התעסוקה המתקדמת החסרה בעיר? אם זו הנחת היסוד, איך מתרברבים בגאון על גידול מאסיבי של אוכלוסיית העיר לכדי רבע מיליון? אנשים זקוקים לתשתיות איכותיות כדי לנהל אורח חיים מיטיב ומכוון גבוה. למעט הצפת מים, זיכרונות ושאלות, צף אצלי במחשבה סיפור קטן עם מסר גדול:
כמו רבות מהערים בעבר, גם חלם הוקמה ליד נהר רחב ידיים, ועל הנהר הוקם גשר עץ. השנים חרצו בגשר, והוא התבלה עם הזמן, והקרשים שהיו מסודרים לכל אורכו החלו מתנדנדים. פעם אחת טיפס ילד על הגשר, לפתע דרך על אחד הקרשים המתנדנדים, מעד וקיבל מכה בברך. בפעם אחרת, סבל עם שק קמח כבד על גבו טיפס על הגשר, דרך על אחד הקרשים המתנדנדים, איבד את שיווי משקלו, הפיל את השק, וכל הקמח התפזר. אך מה רבה הייתה החרפה ביום שבו טיפס על הגשר גולדבוים, הסוחר העשיר ורב הפעלים, רכוב על סוסו האציל ולבוש במחלפותיו המפוארות, כשלפתע דרך סוסו על אחד הקרשים הסוררים, נבהל, החל משתולל והשליך את גולדבוים ביש המזל מעל גבו היישר אל תוך הנהר. רק בדרך נס הוא לא טבע. זעקו החלמאים: "מילא האחרים, אבל הפעם מדובר באישיות רמת מעלה ומפורסמת! מה ירננו המרננים? מה ילהגו הלועגים? חייבים למצוא פתרון לבעיה אחת ולתמיד, ויפה שעה אחת קודם!"
התכנסה מועצת חכמי חלם לטכס עצה. במשך 10 ימים ו-10 לילות לא פסקו מלהתווכח עד שלבסוף הגיעו לכלל הסכמה. הפתרון חייב להיות מפעל בנייה שכמוהו לא נראה ושיפיץ את שמה של חלם בכל רחבי פולין ויותר. וכך התכנסו כל החלמאים בכיכר העיר וערכו מגבית, וכולם תרמו כפי יכולתם. ומשלא הספיק הכסף, אף הגדילו לעשות ולוו סכום כסף לא מבוטל מהבנקאים העשירים אשר בוורשה, העיר הגדולה. בממון שצברו קנו חומרי בנייה רבים והובילו אותם לגשר. מיד החלו במלאכתם ו…הקימו סמוך לגשר בית חולים מפואר, משוכלל, מאובזר ומודרני מאין כמוהו. מאז בכל פעם שהלך ביש מזל נפצע בטפסו על הגשר הרעוע, צוות אחים מיומן חש לעזרתו והביא אותו במהירות הבזק אל בית החולים, ושם הוא קיבל טיפול איכותי.
וככל שהזמן חלף ושיעור הנפגעים מהגשר עלה, ראו בכך החלמאים הוכחה ניצחת לנחיצותו הרבה של בית החולים ומתן משנה תוקף להחלטתם הנבונה. "העניינים מתקדמים בקצב משביע רצון", הרהר לעצמו בסיפוק רב ראש מועצת חכמי חלם. "בקרוב חוכמתנו לא רק שתתפרסם בכל פולין, אלא בכל העולם כולו".
בית חולים כבר יש לנו, הגיע הזמן לתקן את "הגשר" ובלי תירוצים!
שבת שלום, יבשה, חמה ונעימה!
