זה מכבר כתבתי כאן על מצבו העגום של הפארק הלאומי שלנו. הדגש הוא כמובן על שלנו. הוספתי ואמרתי עוד על אוזלת היד הגובלת בהזנחה פושעת או מכוונת של מבנים ואתרים שבעבר היו לב לבו הפועם של הגן. הפניתי כמובן אצבע מאשימה לרשות שמורות הטבע והגנים ואף יצאתי בקריאה לראש העיר מר תומר גלאם לבדוק אפשרות החזרתו של הגן לאחריות העירייה, קרי לעיר אשקלון ותושביה. וכהרגלי, אני ממשיך לבקר תדיר בפארק חרף האכזבה מאופן ניהולו. יופיו ומה שהוא מציע גם בלי ניהול עדיין שווה לי. שווה לי הירידה מחורש ירוק טבעי חצי פראי חצי מטופל לתוך כחול רטוב פלאי ויפה… אממה, שוב אכזבה! הכחול אסור בשימוש, כמה מאכזב, כמה לא מפתיע.
פיני ביטון. צילום: פבל
תראו, קוראיי היקרים, לעיר אשקלון כידוע רצועת חוף נפלאה. רצועת חוף המשתרעת על שטח גדול המתחיל מחוף הסלע שבפארק הלאומי ונגמר בואכה חוף הסוכה הלבנה שבצפון. לא ניתן באמת לאפשר שירותי חוף והצלה לאורך הרצועה כולה, בוודאי לא בחודשי הסתיו, שבהם כמות המתרחצים דלילה יותר. אבל לסגור חוף של פארק שממשיך לקבל אליו כמויות מבקרים נדיבות בימים נאים כאלה, כשהמים בטמפרטורה מצוינת והשמש עדיין מחייכת בחום מלמעלה, זו החלטה שרירותית שיכול לעמוד מאחוריה רק גוף אטום וחזק דיו כדי לצפצף על צורכי הציבור.
עיריית אשקלון ממשיכה להעניק שירותי חוף מלאים בחופים שבאחריותה עד לסוף חודש נובמבר, אבל רשות שמורות הטבע והגנים יוק! למה?
האבסורד הוא שהגן ממשיך לקבל כמויות מבקרים נאות מאוד. המבקרים במקום באים לגן שכולל חוף יפהפה ומזמין ומן הסתם יורדים לחוף כדי להשתכשך במימיו הצלולים, אבל למרבה האכזבה יהפכו לעבריינים מרגע כניסתם למים! ואני שואל: מי אחראי על שלום הציבור? רשות שמורות הטבע והגנים שמפעילה את הגן או עיריית אשקלון שבתחומה נמצא הגן? הרי בכניסה בואכה לשלם איש לא מזהיר או מציין שהחוף כבר לא מותר. והרי ידוע לכול שאדם הוא אדם, ומרגע שהפיתוי לפניו זו כבר שאלה של אופי אם הוא נכנס למים, אם לאו. וכשמדובר בצעירים, אז קל וחומר. אז למה, למה לא לחייב אותם בהמשך מתן שירותי חוף לפחות עד סוף נובמבר? ואם לא, אז למה לא לחייב אותם להודיע (במקביל לפרסום המפתה לבוא לגן) שהחוף אסור לרחצה? אגיד לכם למה: כי כנראה השלטים מכסים אותם מבחינת האחריות, זה כל הסיפור. וכנראה אין להם חובה ליידע מעבר לזה. וזה כבר סוג של הונאה ברשות החוק.
חוף הגן הלאומי
אז אני שב וקורא מכאן למר תומר גלאם, ראש העיר, שאני בטוח כי שלומם של תושביו והמבקרים בעיר חשובים לו:
א. לפעול מול רשות שמורות הטבע והגנים על מנת להביא להמשך מתן שירותי חוף והצלה כמו שהעירייה נותנת.
ב. להתחיל להניע גלגלים לכיוון של לקיחת הפארק הנפלא הזה חזרה לידי העירייה, לידי תושבי אשקלון, ויפה שעה אחת קודם.
כבוד הרב
ברגע קריאתכם שורות אלה, ככל הנראה, הסערה סביב מופע התרמה לעמותה של הרב פירר אולי כבר שככה. ואולי היא עדיין בעינה. כך או אחרת, בעיניי הסערה הזאת באה ממש בזמן. ה"תהום הפעורה" לכאורה – כן, רק לכאורה – בין חילונים לדתיים קיבלה השבוע הזה מעין תפנית דרמטית. פתאום הסתבר לי שהתהום לא כל פעורה ולא כל כך עמוקה. גם החלטתו האצילית של הרב לבטל את האירוע בגלל הסערה שנוצרה רק הוסיפה לחיזוק התחושה שלי.
האיש המיוחד הזה, שתכלית חייו עזרה לזולת בשעתם הקשה ביותר, שמרגע שהוא קם בהנץ החמה ועד לשעות הארוכות שאחרי שקיעתה, עסוק כל כולו במתן מענה, אם בעצה, אם במעשה, למקרים הכי קשים והכי מורכבים שאליהם נקלעים בני האדם. אלפי המילים שנכתבו ונאמרו כמעט בכל מדיה אפשרית התנקזו אצלי למסקנה אחת. ואם אפשר ברשותכם, אצטט מהמקורות בארמית: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד!" (אתרגם שלא תכעסו): "כל מה שעושה הקב"ה – לטובה הוא עושה זאת".
האמת היא שרציתי לחפש מילים מתאימות כדי לבטא את הרווח הנקי שלנו, כחברה, מכל הסיפור הזה. בבואי לחפש נתקלתי בדבריו של הרב אילעאי עופרן, רבה של קבוצת יבנה. האיש היקר והחכם מסכם ב-10 הערות למה החברה החילונית והחברה החרדית לא היו מעולם קרובות יותר. אז למה לי לשבור את הראש ולא להביא דברים בשם אומרם? והרי כבר נאמר, "המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם".
אז הנה הדברים:
אף רב חרדי לא יתיר לכתחילה לקיים אירוע ציבורי הכולל שירת נשים.
סביר להניח שגם אף רב חרדי לא יתיר להשתתף במופע מעורב של שלמה ארצי.
העובדה שארגון חרדי מקיים מופע משירי שלמה ארצי מעידה עד כמה מושפעת החברה החרדית מאחותה החילונית ועד כמה היא הולכת ומתקרבת אליה.
העובדה שחילונים מחרימים אירועים שנוגדים את עולם הערכים שלהם ורואים בכך קו בל יעבור מראה עד כמה מושפעת החברה החילונית מאחותה החרדית ועד כמה הן מתקרבות זו לזו.
באופן פרדוקסלי, הסערה הנוכחית מראה כמה התקרבו העולמות התרבותיים שלנו וכמה התערבבו מרחבי החיים שלנו, לא כמה אנחנו רחוקים ומפולגים.
החברה הדתית והחרדית הפכה לדוברת נלהבת בעד חופש הביטוי, סובלנות לדעות אחרות וקבלת השונה, בעוד אחותה החילונית מסבירה בתוקף מדוע דעות מסוימות אינן לגיטימיות ויש להרחיקן ולהשתיקן. היפוך התפקידים האירוני הזה מעורר שאלות מטרידות על הגבול שבין ערכים לאינטרסים.
איסור שמיעת "קול אישה" הפך בשנים האחרונות לבאר בלתי נגמרת של חילול השם. כמות השנאה לתורה ולמצוות שנגרמת בדיונים סביבו היא צרה גדולה לשומרי התורה ותומכיה.
צריך להיזהר מאוד מהטענה ש"המטרה מקדשת את האמצעים". בדרך כלל המשפט הזה נועד להצדיק עוול.
העומד בראש ארגון "עזרה ומרפא" עוסק בייעוץ רפואי עשרות שנים, נחשב למומחה ידוע ובעל שם בתחום ובכל זאת איש לא מעז לקרוא לו "דוקטור". מאידך, כולם קוראים לו "הרב", אף שכמדומני, מעולם לא כיהן בתפקיד רבני כלשהו. ככה זה בתקשורת הישראלית – חרדי עם זקן הוא רב, גם אם הוא עוסק ברפואה ואפילו אם הוא סתם חבר כנסת. דוקטור, לעומת זאת, הוא תואר שמצריך תנאי סף נוקשים.
אחרי הפרשיות העגומות של הזמן האחרון יש דווקא משהו חיובי בכך שהתואר "רב" יזוהה עם אדם שכולם מסכימים שהוא צדיק וגומל חסדים.
ולכם (ולי), קוראיי היקרים, אייחל ואאחל: שלא תזדקקו לעזרת הרב ושתהיו בין היכולים לתרום למפעלו.
