חג סוכות זיכה אותי בחופשה נפלאה של כשבוע וחצי עם משפחתי ובפרט עם שני ילדיי. הזמן איתם מזכיר לי שגם בי יש קורט ילדות מתפרצת שמתעורר בי בקלות במחיצתם. למעט העובדה שהדרי חגגה את העשור הראשון שלה, נהנינו בחוויות נהדרות, החל מצפייה בסרטי ילדות קאנוניים (יש לי רשימה מפורטת של רפרטואר מכובד, בין היתר: "הסיפור שלא נגמר", "אי.טי", "הגוניז’", "קספר", "משפחת אדמס", "ביטלג’וס" ועוד) ועד טיול מים בנחל כזיב, עכו העתיקה, ריחוף בכדור פורח, מוזיאון בית התפוצות ושלל הצגות נפלאות.
זה אושר צרוף אפילו כשהם רבים ביניהם קצת, אלו הקולות שאני מאחלת לעצמי לשמוע תמיד – מנגינת הילדים בבית. כבר הבנתם בוודאי שאני לא מההורים המתלוננים על החופשות הארוכות של הילדים (כל עוד יש לי את ההזדמנות לבלות איתם כמובן), ואם אתם נמנים עם ההורים שמנהלים טבלת ייאוש בחופשה, אז מציעה לכם לעצור לרגע ולאפשר לעצמכם ליהנות באמת עם ילדיכם. הזמן טס כל כך מהר, ולרוב אנחנו שבויים בשגרה ובמשימות, אסירי עבודה ולא אסירי תודה על הטוב שיש לנו.
עינב קורן
לרוב אני כותבת כאן על ערכו של החינוך בהובלת והטמעת שינויים גדולים, כי אני באמת ובתמים מאמינה שילדינו טובים מאיתנו. הם יירשו את העולם הזה, ולהם הפוטנציאל להפוך אותו לטוב יותר. רבים יסכימו איתי שלילדים משקל רב בעיצוב העתיד, אבל לצערי בפועל אנחנו נוהגים אחרת. בשיחה עם שמרית חברתי נוכחנו שתינו לגלות שנתקלנו בתופעה דומה ושכיחה של יחס מזלזל כלפי ילדינו. אני כמוה מגדלת את ילדיי להתנסות, להעז, לשאול שאלות, לתרגם את הסקרנות לחוויה ובעיקר להיות עצמאיים. לשמחתי, התברכנו גם בצוותי חינוך בבית הספר ובגן שתומכים בגישה זו. העניין הוא המפגש עם המציאות, עם עולם המבוגרים. במהלך השבוע האחרון ובכלל שמתי לב לזלזול והתעלמות רבתית מילדים, לא רק מילדיי.
איפה זה פוגש אותנו? בתי הולכת למכולת באופן עצמאי עם רשימת קניות ונאלצת להמתין בתור יותר מדי זמן כי המבוגרים עוקפים אותה כלאחר יד ואף פונים אליה בגסות רוח. היא נאלצת להתעמת עם המוכר כי הוא דורש בחוצפה רבה סכום אחר מהמצוין על גבי המוצרים בטענה שהמחיר התעדכן (מעניין שזה תמיד מתעדכן כשהיא מגיעה לבד למכולת). כשהיא ניגשת לקופה העצמאית יכולותיה אוטומטית מוטלות בספק על ידי הקופאית האחראית שניגשת לבתי, גוערת בה ודורשת ממנה לבדוק שוב את המצרכים שהעבירה. אני כמובן עומדת מהצד ומתאכזבת כל פעם מחדש מהמבוגרים – נותני השירות. הנה שוב אני צריכה להתערב אף על פי שבתי הייתה ברורה, כנה ונהגה בבגרות.
האבסורד הוא בעיקר במרחבי פעילות שמיועדים לילדים. כפי שקרה לנו כשהגענו לאחת מפעילויות חול המועד בעיר והתבשרנו שכמעט בכל תחנות ההפעלה אזלו חומרי היצירה, כשהפעילות אמורה להימשך עוד כשעתיים וחצי. כשהילדים פנו למפעילים בתחנות, הם התעלמו מהם שיטתית ואחד מהם אפילו חטף מידיהם את חומרי היצירה שלקחו לבדם לאחר שניסו לקבל ממנו מענה חוזר. הכי גרועה בעיניי ההחלטה של המפעיל לדבר על הילד בגוף שלישי אף על פי שהוא עומד מולו ומסביר את עצמו יפה מאוד ובאופן ישיר. הוא מדבר מעל הראש שלו ועוד מעביר עליו ביקורת כשהילד בסך הכול ביקש עוד דבק.
ילדים בפעילות. אילוסטרציה
תוך כדי שאנו מזדעזעות מהזלזול בילדינו ושולחות אותם להתמודד שוב והפעם עם הגיבוי שלנו מרחוק, מספרת לי שמרית על חוויית חדר האוכל בחופשה במלון. מה תגידו על זה שהבת שלה עמדה בנימוס רב בתור לבופה בארוחת הערב ופשוט דילגו מעליה עוברים ושבים ולא אפשרו לה להתקדם בתור? כשאימה התערבה, היא נענתה על ידי הבחור בתור שהוא לא עקף אותה, אלא פשוט חשב שהיא סתם עומדת שם. נו באמת?!? העצוב בכל העניין הוא שאני מאמינה שזה מה שהוא אכן חשב כי לצערי למדנו לחיות בעולם שפוגש אותנו רק בגובה העיניים. גם "שולחן הילדים" (שבלט מאוד בתקופת החגים) הוא חוויה מעליבה שבדרך כלל דוחקת את הילדים לשולחן מרוחק ולרוב לא נוח. בדומה להרגל המעצבן שאף פעם לא לוקחים בחשבון את הילדים באולם אירועים ותמיד מוסיפים כיסא נוסף לשולחן בדוחק או שמושיבים שלושה ילדים על כיסא אחד בשיטת ה"כיסא חם". מה הפלא שהילדים מנסים למשוך תשומת לב כל הזמן, הם הרי מתחרים עליה עם טלפונים ניידים ומבוגרים שמבטלים אותם במחי יד. ילד שלא רואים אותו בכל מובן הופך כמו כל מבוגר בסיטואציה הזו למתוסכל ועצבני.
יש הנחת יסוד שגויה שילדים "יכולים להיות ממש רעים", זה נאמר לרוב בהקשר של חרמות, שיימינג או הצקות. למעשה הם ממש לא רעים, אלא נוהגים באותו האופן שנוהגים כלפיהם, הם לומדים מאיתנו הכול ומחקים אותנו במעשים ואמירות. כאמור, אנחנו התברכנו בצוות חינוכי נפלא כי באותה סיטואציה שבה עוז בן ה-5 הרגיש תסכול גדול מאוד מול אותם מפעילים בתחנות, הוא נעמד וסינן לעברם את הפתגם שלמד בגן ו "לא צריך את היצירה שלכם, לא מדובשכם ולא מעוקצכם". את האמת – צודק! לראות ולשמוע את הילדים זו אחריות של כולנו, לא רק כלפי ילדינו הפרטיים ובטח לא רק כשקורים מקרי קיצון קשים, אלא בשגרת היום-יום. לתת להם מקום ראוי של כבוד והשמעת קול. שבת שלום!
