יש לא מעט תכניות ופרויקטים "שצועקים" לצעירים וצעירות "בואו לגור בפריפריה". באותה נשימה צריכה להישאל השאלה: האם בתוך חלום ה"וולקאם" יש מספיק מקום, משאבים ויכולת לממש את החלום?
בכובע השני שלי כחברת ועד בהתאחדות הסטודנטים הארצית אנחנו מעלים יוזמות שונות עם מהות בתכניות העבודה הרב שנתיות שלנו. כמו את נושא עידוד הגירה חיובית והישארות של צעירים וצעירות באזורי הפריפריה השונים מהצפון ועד הדרום עם נגיעה משמעותית בנגב. לחיות ולהישאר.
שיתפתי כאן בטורים קודמים שאני בעצמי החלטתי להעתיק את מגוריי לעיר אשקלון בדיוק לפני חמש שנים. זה קרה מהרגע הראשון כשחץ הקופידון התחיל לפעול והתאהבתי במכללה האקדמית אשקלון.
יפה טבג'ה. צילום: פבל
ובכן, אפשר לשאול מבלי לגמגם: ומה יש לעיר להציע לצעירים בגיל שלי? ובכן זאת בהחלט שאלה. אני מאמינה שגם מאחורי חלומות צריכים לעמוד דברים ובסיס, וכשאנחנו קוראים לצעירים וצעירות לעבור לגור בפריפריה, אנחנו גם צריכים שהפריפריה תהיה עם קרקע מכינה ולא תנפץ את החלום שהיא מוכרת. צריך להבטיח שלאותם צעירים יהיו מקומות תעסוקה, מקום מגורים, קהילה לחיות בה, חינוך איכותי, מקומות בילוי וכדומה. למשל, כשאני מציעה לצעירים להגיע ללמוד באקדמיה אצלנו, אני יודעת שבאותה נשימה מאחורי הזמנה יש בידי את המעטפת האקדמית שתבטיח את הצלחתם: ליווי אישי, כיתות אינטימיות, מרצים מעולים, סגל מנהלי טוב, הנהלה קשובה ואווירה של בית בין הסטודנטים. כך אנחנו צריכים בעיירות הפיתוח ובאזורים שנתפסים כפריפריה גיאוגרפית או לחלופין חברתית. לדעת שיש שבידנו את המעטפת הנכונה לאותם צעירים שאנו קוראים להם – בואו לנגב, בואו לדרום. בואו אלינו, הפריפריה "סקסית".
בשנה האחרונה שמחתי לגלות שהאהבה היא גם מידבקת. נחשפתי ללא מעט פוסטים של סטודנטים, שעם יד על הלב, אם לא היה רשום שמם, הייתי בטוחה שאלה מילותיי שלי ומדובר בפוסט אישי שלי שקפץ לעולם מקביל עם שם אחר. השבוע כבשה את לבי סטודנטית שכתבה אצלה כהמשך לסרטון שמציג ברוח ההומור את אשקלון עם משה ניסמפור בערוץ 13 כמה מילים (והיא רק שנה בעיר). היא כותבת כך: "עכשיו בלי צחוק, באשקלון יש אנשים מדהימים, שמגיעים מכל קצוות הדרום ובאים אפילו מהצפון כדי ללמוד במכללה המדהימה שלנו. באשקלון יש עמותות שדואגת למי שצריך, חופים מדהימים, ממליצה לכולם להגיע ולבקר אותנו בעיר המדהימה שלנו". ולי היא כתבה: "יש לך חלק גדול מאוד בגאווה שלי במכללה". סוף ציטוט.
המילים שלה שימחו אותי כי פתאום מצאתי את עצמי בשפה שלה. וכיף לראות גאוות יחידה, שאני באמת דואגת לטפח, מתממשת. היא התאהבה ויש לזה משמעות על העיר. ומה גם שהיא צודקת, בכל בוקר מגיעים ללמוד למכללה כ-1,000 סטודנטים מרחבי הארץ. הם נכנסים, יוצאים ונחשפים לאשקלון. חלקם אף מתאהבים כמו כותבת הטור, ולחלקם אשקלון תהיה זיכרון של תואר אקדמי. בתחילת הדרך יכולתי לספור את הסטודנטים שהחליטו לגור כאן, ועכשיו הם נהיו רבים יותר ויותר, והם כבר לא כך, הם לא מעט ממה שאני מתרשמת. האמת אני לא כל כך סופרת. אבל זה מדהים. יחד עם זאת, אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי לתת לצעירים שגרים בעיר ולאחרים שרוצים להישאר פה סיבות טובות. מאחורי התכניות והחלומות המעודדים להישאר צריך להכין קרקע מכינה ומעטפת נכונה.
הוגי התכניות מאמינים שבסוף הפריפריה תהיה מרכז הארץ. שנים יגידו. אני כן מאמינה שיש מה להציע, יחד עם עבודה קשה.
