שנתיים למותו: פיני ביטון מעלה זיכרונות מאייל סנוף ז"ל

אחדות? לא מילה גסה

יום רביעי, 10 בבוקר, שעות ספורות אחרי סגירת הקלפיות כאשר מעל 90%  מהקולות כבר נספרו. בשורה התחתונה: אין מנצח! אני מרשה לעצמי לומר: כולם הפסידו. הפחד מסיבוב שלישי, שעל פי התוצאות נראה ריאלי באופן הזוי, אמור לגרום לי ולרבים מאיתנו לעצור רגע ולחשוב: האם באמת כולנו הפסדנו? האם לא ניתן להוציא מים מהסלע הקשה הזה? הווייז שברכב שלנו לרוב יבקש מאיתנו לחשב מסלול מחדש כשנטעה בדרך. כאן החיים והמציאות מסמנים לכולם לעצור רגע ולחשב מסלול החדש.

נתניהו וגנץ. צילום: אמיל סלמן

אני, הידוע באהדתו העצומה לביבי, כותב דברים אלה לא בנפש חפצה, אבל בהחלט מתוך דאגה אמיתית ואחריות: חייבים ממשלת אחדות.

בואו נחשוב לרגע מה קרה כאן. במהלך חמישה חודשים נקלענו לשתי מערכות בחירות. מערכות רוויות מ"כל טוב" הארץ בספינים והכפשות מכל עבר. וראו זה פלא: בשתי המערכות התוצאה כמעט זהה.

אני איש ימין מובהק (ביטחוניסט, אפשר לומר), אבל במקביל גם דמוקרט קנאי. אני אדם חילוני בהגדרה, אבל קנאי למסורת ישראל על כל רבדיה ושלוחותיה. אז כאיש ימין ודמוקרט קנאי אני מחויב לקבל את זה שיש כאן גם שמאל ואני חייב להתחשב בו. וכאיש חילוני הקנאי למסורת ברור לי שחייבים לשמור מכל משמר על הסטטוס קוו הקיים בכל הנוגע לזכויות הדתיים והחילונים במרחב הציבורי וגם במרחב הפרטי. כביטחוניסט ברור לי ולכולכם שחייבים להמשיך את המדיניות של ביבי בצפון עם הקשחה והחזרת הרתעה בדרום. בנושא הגרעין כולם תמימי דעים שביבי מנהל את זה מצוין.

או-קיי, אחרי כל דברי הציונות ששפכתי כאן, מה נשאר לי לעשות כדי לצאת כשלפחות חצי תאוותי בידי לנוכח התוצאות? פשוט, ממשלת אחדות רחבה. ממשלה שמביאה לידי ביטוי את כל הצרכים של כל השותפים בה. מאחר שאני לא נאיבי, אז הנה השותפים הראשונים: ביבי, גנץ, ליברמן, אחר כך חרדים, העבודה-גשר, והרי לך ממשלה חזקה שאיש כמעט לא יכול להיות לשון מאזניים מלבד שתי הגדולות.

פיני ביטון. צילום: פבל

איך עושים את זה? הרי גנץ אמר בלי ביבי, ליברמן בלי חרדים, וחרדים בלי לפיד. קודם כול חוזרים למשפט מהמקורות: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו".

אז ככה: גנץ וביבי יכולים להיות ברוטציה שמאפשרת לביבי להתחיל ראשון בו בזמן שביבי ממשיך ומנקה עצמו מכל אשמה (ב"ה), ועל הדרך גנץ, שהוא טירון, ואלה העובדות, מתפקד כממלא מקום ומכין את עצמו לתפקיד לאחר שנתיים. ליברמן מקבל את חוק הגיוס, כפי שביקש, ומתחייב לקבל שזה יהיה בהדרגה ובהתאם לצורכי צה"ל: כששירות לאומי הופך לחובה ומאפשר לחרדים ערוץ נוסף של שירות בלי להתמודד עם הקשיים ההלכתיים.

כשהחרדים מסכימים לסטטוס קוו וחוק הגיוס במלואו, מתבטלת המניעה להיותם שותפים בקואליציה. יאיר לפיד לא יוכל לטרפד מהלך כזה.

עסקת המאה תחייב ממילא את הממשלה להתכנס לתוך הנושא המדיני, מה שידרוש הסכמה רחבה. זה יפתח את הדלת להצטרפות העבודה-גשר.

הכול כמובן בערבון מוגבל ותלוי בכמה באמת רוצים הפוליטיקאים לשים את טובתנו לפני כל שיקול.

אורו של אייל ז"ל

גילוי נאות: האיש המיוחד שעליו אני הולך לכתוב כאן הוא קרוב משפחה שלי. מעטים מאוד בעיר שלנו מכירים אותו. לא בגלל שהוא לא גר כאן כבר שנים רבות, אלא בגלל אופיו הייחודי וצניעותו, הרבה למרות היותו אדם ענקי. לאיש הענקי, שאפשר לומר עליו לצערנו זכר צדיק לברכה והלך מאיתנו לפני שנתיים בדיוק בתאונת גלישה, קוראים אייל סנוף (למי שמכיר, אייל, הבן של יוסי הצורף הוותיק).

למה הרגשתי צורך עז לכתוב עליו? תראו, קוראיי היקרים, לעיתים יפקוד את חיינו אדם מן היישוב, איש פשוט, שמן הסתם לא נדע את גדולתו אלא אחרי לכתו. ככה קרה לי עם אייל זכרו לברכה. איש צעיר שהכיר לפני שנים רבות את איריס (אחייניתי שתיבדל לחיים ארוכים) בטיול. היא מתל אביב, הוא מאשקלון, איפה הכירו? באמריקה. וככה אחרי זמן יתחתנו ויקימו בית לתפארת כאן באשקלון, ואייל הצעיר והשאפתן, שעבד כמהנדס בקרלסברג, יחליט שהוא רוצה לשנות כיוון וילך להיי טק. ובעזרת השם והכישרון יעשה חיל בתחום, מה שיאפשר לו ולבני ביתו היקרים חיי רווחה. בין היתר, יתקרב לבורא ויתחיל לקיים מצוות ואפילו יקים בית תפילה בחדר סמוך למשרד שלו בעזריאלי. אחלה, הכול סבבה.

עד שביום אחד שחור משחור, דווקא בשבוע שבו הכניסו לחופה את בנם היקר אריאל וכשההכנות לקראת שבת בעיצומן, ייקח אייל, חובב הגלישה המושבע, את הגלשן וילך לשחרר מעט מתח ולעשות את מה שהוא כל כך אוהב. לדאבון הלב, מהגלישה הזאת הוא לא חזר. עצוב, כואב, בלתי נתפס, אבל זה מה שנגזר. ואז בהלוויה עולה איש עם זקן ומספר על אייל ועל הנתינה שלו. ועוד אחד ועוד אחד. וככה בשבעה בכל יום נחשף עוד סיפור, ואתה מתחיל להבין שהיה כאן בתוכנו מלאך! פשוט מלאך.

אחד הסיפורים שממש צמרר אותי סופר על ידי אחד מעוזריו של הרב הגדול חיים קנייבסקי, שאייל היה מחסידיו הגדולים והסתבר שהייתה לו דלת פתוחה אצלו. האיש סיפר שלא אחת בדרך לביתו של הרב היה אייל עוצר בכל פעם בשכונה אחרת, שכונה שניתן לראות שהגרים בה הם קשיי יום, ונכנס לחנות המכולת. שם עוד נהוג כמו פעם אצלנו לקנות בהקפה. אייל ביקש מהמוכר המופתע שיסכם עבורו הסכום הכללי שברשימת החייבים. אייל שילם את הסכום המלא וביקש מהמוכר לקרוע את כל דפי החייבים, וכך היה פעמים רבות בכל פעם בשכונה אחרת. וזה רק סיפור אחד. פניתי לחבריו מכאן וביקשתי מהם לתאר מי זה אייל בשבילם, וזה מה שהם כתבו:

"גדלנו בשכונת אפרידר ולמדנו בבית ספר אילנות. בגיל 12 לערך, בהשפעת הסרט ‘יום רביעי הגדול’, התחיל הרומן שלנו עם הים. אייל היה הראשון שקנה גלשן, ואנו בעקבותיו. אייל נחשב לגולש אמיץ, ולא פעם סיים את יום הגלישה בחדר מיון. אייל היה מין טיפוס רחפן ואדיש, שכמעט כלום לא עניין אותו מלבד הים, מוזיקה וכמובן בנות. אייל היה כריזמטי ותמיד היה מוקף בחברים. השתתפנו בהמון מסיבות חוף, ולמחרת מוקדם בבוקר היינו נכנסים לים ותופסים את הגלים הטובים ביותר. יצר ההרפתקנות ואומץ לבו הביאו אותו להתגייס לחטיבת גולני. גם אנו התגייסנו ליחידות קרביות. כך חלפו השנים והתבגרנו, ואייל למרות הכול לא הפסיק לגלוש. בכל ים סוער ובכל מזג אוויר אפשר היה למצוא את אייל בים. וכך גם ביום פטירתו, יומיים לאחר שחיתן את בנו בכורו, הלך אייל לים לגלוש בכדי להתכונן לנסיעה לאיים המלדיביים עם חבריו ומסיבה לא נודעת מצא את מותו במקום האהוב עליו מכול – הים".

במסגרת עסקיו אייל ואיריס חיו בין היתר באזור גיברלטר והיו מחוברים לקהילה המקומית. לאייל היה חשוב להקים גן ילדים יהודי שישמש את הקהילה במקום וכך עשה. לפני כשנה במעמד מרגש של בני המשפחה הונצח שמו של אייל והמקום נקרא "בית אייל".

אייל זצ"ל היה מגדלור של ערכים וכבוד לאדם. איש של חסד ונתינה. נתינה מלאה כהגדרתה. חייו היו קצרים אמנם, אך הנחמה הגדולה היא שהוא עשה להם תכלית והשאיר מורשת לבניו ובנותיו.