השנה זכיתי להימנות עם משתתפי ועידת החינוך השנייה שתיערך באשקלון ביום שני הקרוב (בואו בהמוניכם – מצפה לפגוש אתכם מעבר לדפי העיתון). שמחה על ההזדמנות לדיון בנושא, מצאתי עצמי מהרהרת על מערכת החינוך – יחסינו לאן? בכובע המקצועי והאישי שלי כהורה.
ככל שהעמקתי בזה, נוכחתי שמערכת החינוך משקפת במידה רבה את פני החברה הישראלית, על יתרונותיה ובהכרח אתגריה. ייתכן שזו נשמעת האשמה קשה, כי על אף שברור לי שמטרת מערכת החינוך אינה שימור הפערים או עידוד תפיסות לא ערכיות, היא בכל זאת נכשלה בתיקונם. אם נצא מתוך הנחה שתכלית החינוך היא עיצוב אדם המאמין בטוב שמגלה סולידריות אנושית ואחריות מוסרית כלפי האחר, אזי מערכת החינוך בישראל לא מצליחה בכך. ברור שאין זו אחריותה הבלעדית, אבל שינוי תפיסתי של כמה עקרונות בניהול המערכת יצליחו להשיג תוצאות משמעותיות יותר בכינון חברה מכילה ובריאה.
עינב קורן
שני אתגרים מהותיים וגלובליים שאינם ייחודים רק למערכת החינוך בישראל קשורים באופן ישיר לאופי הקִדמה שאנו חווים. ראשית, עידן הידע, שהביא עמו הצפה ועומס של מידע נגיש בעקבות התפתחות טכנולוגית מואצת. אם בעבר המורה והספר היוו מקור סמכות הידע, הרי שכיום ההיררכיה השתנתה לחלוטין, ובתנועת אצבע התלמיד הממוצע מגיע בתוך שניות למידע בכל תחום שהוא. זה לא שהאינטרנט מייתר את המורה, כי תפקידו אינו רק הוראת ידע, אלא שחשוב להכיר בכך שההוראה צריכה לעבור סיגול. בעיניי, המורה של היום צריך לשמש יותר מנחה קבוצות ולהתמקד במיומנויות חקר, חשיבה ביקורתית, ניהול המידע והידע, פרשנות, הכוונה, שאילת שאלות ובעיקר לקיים דיאלוג מתמיד בין ערכו של המרחב הווירטואלי לזה האנושי-חברתי.
בית ספר דמוקרטי. צילום: אמיל סלמן
האתגר השני, שקשור אף הוא בקדמה הגלובלית, מתייחס לקצב ולתרבות האינסטנט והשינויים המהירים שהתלמיד הממוצע חשוף להם. אם לא די בריבוי הגירויים, הרי שהשינויים התכופים משפיעים על רמת וחלוקת הקשב. העולם, כמו שכל ילד מכיר אותו היום, הוא תזזיתי ודינאמי בתדירותו, וכך גם ציפייתו של הילד מהוריו, מוריו והטלפון החכם שלו. אם כן, המורה היום צריך להיות ער לשינויים, לפעול במרחב משתנה ולהשתנות בעצמו בכל הנוגע לניהול כיתה ושימוש בשיטות הוראה עדכניות.
מעבר לרוח התקופה והשפעתה על מערכת החינוך, ישנן שתי בעיות מערכתיות שמקשות עליה. הבעיה הראשונה טמונה בעובדה שאנחנו נכשלים באופן תדיר בספורט העממי – מרוץ שליחים. העברת המקל מאחד לשני, ממחלקה אחת לאחרת באותו ארגון וכמובן מארגון לארגון, פשוט לא צולחת. שלבי המעבר והסנכרון ביניהם מאתגרים מאוד. המעבר של התלמיד בתחנות לימודיו ברצף הוא מורכב, החל מהגיל הרך לכיתה א', בין יסודי לחטיבת הביניים ובין חטיבת הביניים לתיכון. לא כל שכן הקפיצה הקיצונית מדי בין התיכון לצבא ומשם לאקדמיה. כל התחנות על הרצף הזה אינן מסונכרנות כראוי מבחינת סטנדרטים ללמידה והגדרת המטען הרגשי והעשרתי שהתלמיד נושא עמו.
"ועידת החינוך של ערי ישראל" מגיעה לאשקלון
מהרו להירשם>> https://bit.ly/2YZmmbB
אין תיאום ציפיות ושיתוף פעולה ממשי בין גורמי החינוך מעבירי המקל. כך למשל בחטיבת הביניים. במקום להתעמק בתהליך קליטה וליווי מנטלי של התלמידים בכיתה ז' (בעיקר בכיתות אינטגרציה, שבהן התלמידים מגיעים מכלל בתי הספר בעיר), נאלץ הצוות החינוכי להקדיש את השנה הראשונה, ולפעמים יותר, ליישור קו כדי שנקודת המוצא של התלמידים תהיה שווה. באופן זה עבור חלק מהתלמידים מהווה שנה זו תקופה מלחיצה ומואצת מדי של השלמת פערים מתישה ומתסכלת. עבור אחרים שנה זו אינה אלא בזבוז זמן למידה איכותי. מצב זה רק מעמיק יותר את הפערים בין התלמידים ומחזק את שיטת ההקבצות שלא בהכרח תורמת לתלמיד, אלא לצורכי המערכת. תלמיד ששולב בהקבצה נמוכה לרוב לא יצליח לטפס מעלה בתום התיכון. דין הצלחתו נחרץ כבר בכיתה ז' ולא בהכרח בגלל יכולותיו.
המעבר בין התיכון לאקדמיה גם הוא מורכב מאוד ומבוסס על הפער שבין מיומנויות למידת החקר ועיבוד המידע הנדרשים באקדמיה לעומת שיטת בחינות הבגרות, שבעיקרה ממוקדת בשינון מידע ומעט מדי חשיבה יצירתית ויישום. פרקטיקת הלימוד שונה במהות: למשל הכתבה בכיתה לעומת קריאה עצמאית של מאמר אקדמי. ראוי לציין ששיטות הערכה חדשניות, למשל PBL – למידה מבוססת פרויקטים – החלו להתקיים משמעותית לאחרונה, אך בעיקר בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים, אך לא בתיכונים. בשלוש השנים האחרונות ללימודיו ממוקד התלמיד במרוץ העמידה בבחינות הבגרות, ולא בתהליך חקר והעמקת חשיבה. חדרי הבריחה יכולים בקלות להחליף את המבחן, ואני ממליצה בחום למשרד החינוך לאמץ כלי זה כהערכה יעילה.
כיתה בבית ספר דמוקרטי. צילום: אמיל סלמן
הבעיה השנייה כרוכה בחשיבה תבניתית שניכרת לאורך הציר הפדגוגי מבחינת מבנה ותוכן. היריעה קצרה מלהכיל את כלל ההיבטים, אך הרעיון מצוי בהתאמה מתמדת לצורכי הלומד. למשל, למידה אינטרדיסציפלינרית, כלומר גישת הלמידה הרב תחומית. מי קבע שצריך לחלק את השיעורים למקצועות וכל מקצוע למחברת נפרדת? לכל מי שהייתה מחברת "כלבויניק" (מחברת אחת לכל המקצועות), אתם בוודאי תאהבו את הרעיון המוצע. למה לא לשלב כמה תחומים בשיעור? למשל ללמוד מדעים באמצעות שיעור ספורט, מתמטיקה כשפה, ספרות ואזרחות ושלל שילובים נוספים של יותר משני מקצועות יחד. הרי אם הלמידה עיקרה ברכישת מיומנויות חשיבה וההתנסות בהן, אזי המידע יכול להתפרש על תחומים מגוונים. חשוב להעשיר את הלומד בתחומי דעת שונים, ולא להגביל אותו לנקודת מבט צרה בבואו לפתור בעיה קלה עד מורכבת. תחומי הדעת צריכים להיתפס בקרב התלמידים כשימושיים ביום-יום, ולא כאלה העומדים רק בפני עצמם. הרי לא די לו למהנדס בניין להיות מיומן בחשיבה הנדסית ופיזיקלית, אלא להכיר את התפיסה החברתית-תרבותית במרחב שבו הוא בונה לטובת צורכי הקהילה והסביבה.
דוגמאות נוספות שקשורות בשבירת הפרדיגמה הן למשל מרחבי למידה מגוונים, ולא בהכרח חדר הכיתה והחלוקה הקונבנציונלית לשולחנות וכיסאות או לחלופין חלוקת התלמידים לשכבת גיל. מי אמר שכל בני ה-6 צריכים ללמוד רק עם בני גילם? מדוע רוב השיעורים מתנהלים בכיתת אם, כלומר הרכב כיתתי קבוע של אותם תלמידים? חִשבו על היתרונות והתרומה של למידה משותפת של תלמידים בגילים שונים מרקעים שונים. ההשפעה ההדדית מבססת ביטחון עצמי, מודלינג, העצמה, שותפות, הכלת השונה ועוד. ולמי שמתחלחל מהרעיון – הסתכלו על המשפחה הממוצעת: לרוב יש פער גילי מובהק בין האחים הבוגרים לצעירים יותר, ועדיין המשפחה מתנסה יחד בלמידה וחוויות משותפות.
אמנם הצבעתי על בעיות מערכתיות, אך השינוי מתחיל מהשטח, מהגננת ועד מנהלת התיכון. מורים בכל תחום יכולים לתת מענים מיידים בכיתה לבעיות שהעליתי כאן ולמצוא פתרונות נוספים. החינוך מתחיל במעשה, ולא בחוזר מנכ"ל, ובעיקר במפגש הבלתי אמצעי עם הילדים, שלימים יהיו עמודי התווך של החברה והמדינה הזו.
