לפני שנה בדיוק התחלתי לכתוב כאן את הטור השבועי שלי, שולחת לאוקיינוס המידע בקבוק עם טקסט חתום שמתנודד בין גלי המדיה ומקווה להגיע לחוף הקוראים, אליכם. משבוע לשבוע העליתי על הכתב, כמו ביומן מסע אישי, את כל מה שפגש אותי בדרך, הפריע לי או ריגש אותי. יש חופש בכתיבת טור דעה שאינו שמור לידיעה עיתונאית או כתבת תחקיר, ובמידה רבה זו זכות להביע את הרהורי וערעורי לבי בפני כל מי שבחר לקרוא, להתייחס ולהגיב. שמחתי על תגובותיכם תמיד, גם כשלא הייתה הסכמה בינינו. התרגשתי מהפרגון והמילים החמות, בעיקר כשנוכחתי שרבים מכם מוצאים בכתיבתי או עמדתי שופר לביטוי דעותיכם ומחשבותיכם.
עינב קורן
אבל (תמיד יש אבל) חלק מהטורים, בעיקר אלו שעסקו בחולשות הכואבות ביותר, זיכו אותי גם בתגובות קשות ולפעמים ביריוניות. לרוב לא באופן פומבי אלא בפנייה אישית. בתוך החופש להביע את עצמי (יאמר לזכות עורך עיתון זה כי לא חלה עליי שום צנזורה או מגבלה) מצאתי את עצמי לא פעם ברגשות מעורבים לגבי האופן שבו הדברים עלולים להיתפס, לפגוע או לאיים על מישהו. עם זאת, המסקנה העיקרית שלי מכתיבת טורים אלו בשנה החולפת היא שהכרחי להביע עמדה ללא התנצלות או חשש ממה יגידו. נכון, לא צריך לכתוב טור בעיתון כדי לבטא את עצמנו בחופשיות, המדיה החברתית היום היא "קיר השירותים הציבוריים" שסופג הכול.
עם זאת, ישנם שני הבדלים מהותיים – האחד, מספר המבקרים ביום בתא שירותים ציבורי בניגוד לקיר הפייסבוק למשל, וכמובן ביטול האנונימיות לצד הפוסט או התגובה. דווקא בשל כך אני מוצאת שכל אחד צריך לשאת באחריות ובהשלכות של כתיבתו, וטור שבועי בעיתון הוא עדיין כלי יעיל לאמירה אישית מכבדת. טור דעה אישי נחרץ או ביקורתי ככל שיהיה לעולם לא יהווה אבן מידרדרת ברמה או בשפה של טיעון כתוב, לעומת המחוזות הפרועים של המדיה החברתית.
הטור הראשון של עינב: הישגי החינוך מלהיבים אבל לא מספיקים
מדויקת כתמיד משרתת אותי המקריות שהזדמנה לי בין סיכום שנה של הטור לתשעה באב. יום הזיכרון לחורבן הבית בסמליותו הרבה מדגיש את מחיר שנאת החינם. וכששנאה מפרקת בית, שרידיו הם לא תלי הקירות השבורים, אלא האנשים הפגועים מחמת ההרס. שנאה מתחילה תמיד בפחד, מתגלגלת לקנאה ומתגלמת בהגבלת החופש של האחר. בין אם מדובר בכליאה ממשית ובין שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי. במהלך השנה מצאתי עצמי נדרשת בין היתר לטענות בסגנון "מי את חושבת שאת?" או "מי אמר שאת צודקת?" ובכן, מעולם לא התיימרתי להיות צודקת, אלא פשוט להביא אליכם את נקודת מבטי, ובפרט שגיליתי ממרום שנותיי שצדק הוא מושג יחסי.
לאורך כל הטורים שכתבתי, בין שבהומור או בביקורת, הדגשתי תמיד את חשיבותן של המילים והשפעתן. כאמור, הכוח הזה, אין בו רק טוב, כי באותה המידה מילים יכולות להיות חדות, כואבות ומשפילות. הן אפילו יכולות לחרב בית. בית מקדש שלישי טרם קם במחוזותינו, אבל אין ספק שבשנה אחרונה היינו עדים להרס של בית חשוב לא פחות, בית הנבחרים. בשנה האחרונה נאלצנו להתמודד עם רעל פוליטי שהתלווה למערכת הבחירות המוניציפלית ובעיקר הלאומית, והנה שוב אנחנו עומדים על סִפָּה של מערכת בחירות נוספת. שוב יורים התותחים הכבדים מילים קשות, האשמות מכוערות וספינים רטוריים: "זאב בעור של כבש", "אנטישמים", "פשיסט", "גדול המסיתים" ושפע סופרלטיבים מבית היוצר של ההנהגה הפוטנציאלית.
היום, ערב תשעה באב וכחודש לפני הבחירות המתרגשות עלינו שוב, יודה כל בר דעת שאין מנוס מממשלת אחדות כדי לבנות כאן מדינה וחברה שפויה. בסופו של דבר, ייאלצו המכפישים והשונאים לפעול יחד תחת אותה קורת גג כדי להבטיח את המשך קיומו של הבית. לפעמים דרוש רק קשב נטול יומרות, פשוט לעצור וללמוד מניסיון העבר. יש לנו ידע עם שנצבר אלפי שנים, היסטוריה של התנהגות אנושית מסומנת ביום זיכרון. המהות של תשעה באב אינה במנהגי האבלות, אלא כדי שלא נשכח שבתים חרבים בגלל בני אדם ולא בגלל גזרה משמיים.
למי מכם שעקב אחרי הטור שלי לאורך השנה, בוודאי שמתם לב שניצלתי אותו גם לטובת מדור שירה ותרבות, ולכן לא אחרוג ממנהגי גם הפעם. שירו הנפלא והמדויק במילותיו של יהודה עמיחי לא זקוק להסברים מיותרים:
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
יהודה עמיחי
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחְרַב
שלא ניקח דבר כמובן מאליו ונדע לאהוב כדי שהאדמה תֵּחָרֵשׁ ולא תַּחֲרִישׁ ויהיה סיכוי לשמוע קול שפוי במקום שבו נחרב הבית. צום מועיל וברכות לרוב!
