השבוע, בין שלל החדשות והמהדורות המאיימות לשבור אותנו סופית, השתרבב לו סרטון ויראלי על התיירות המוזנחת של ערי החוף בארץ. וכך בתוך שלוש שעות וריקי אחת נולד לו כוכב השעה האשקלוני – משה ניסימפור.
הסרטון המדובר:
לטובת מי מכם שאולי החמיץ (לא ברור איך): התושב המודאג ניסימפור ליווה את כתב החדשות של תאגיד כאן ברחבי הגן הלאומי באשקלון והציג בפניו את ההחמצה התיירותית הגלומה במשאב הטבע ההיסטורי. השיטה, לדבריו, קשורה במינוף הסיפור המקראי של שמשון הגיבור, שאמנם ביקר באשקלון אך בנסיבות קשוחות למדי, כשהכה 30 פלישתים תושבי המקום וניכס את חליפותיהם כהחזר חוב. מהון להון שכנע ניסימפור את הכתב שלא משנה הדיוק ההיסטורי או פרטי הסיפור, אלא השיווק שלו אל מול תיירים פוטנציאליים, גם אם "מוכרים" את עמודי השיש הפזורים ברחבי הפארק כאותם עמודים שהפיל שמשון. וכך הסביר מיודענו כיצד פועלת השיטה: "הייתי לפני שבועיים באנדורה, הכניסו אותנו לאיזו מערה, והביאו מדריכה מקומית והיא סיפרה שפלתיון השד נמצא פה, וכל השדים גרים פה, וזה היה מרתק למרות שאנחנו יודעים שזה חרטא. אתה מספר: פה שמשון עשה ככה בכוח האחרון שלו והפיל [החווה לעבר העמודים], באים מכל העולם תיירים, העיר אשקלון מרוויחה, המדינה מרוויחה והפארק עובד".
עינב קורן
יש רגע חינני בקומיות העממית והאותנטית שלנו, אנשי הדרום. דומה מאוד בכנות הישירה לילד שצעק "המלך הוא העירום", ומצד שני הכי שבויים במניפולציה (מתלוננים על המצב הקשה וממשיכים להצביע לאותו שלטון בהערצה).
כמי שעוסקת בחקר הפולקלור ובפרט בענייני שדים, הרשו לי לומר שככה נולדים מיתוסים. סביר להניח שניסימפור או המדריכה עיוותו את הסיפור עד לידי כך שעבר גלגולים, והמערה באנדורה הפכה להיות משכנו של השד פלתיון. אני סבורה שמדובר ככל הנראה על המקום שממנו קיבל השראה אפלטון למשל המערה המפורסם שלו. יש שהוגים את שמו של אפלטון בלעז – פלטו או פלטון. בעקבות הוצאתו להורג של מורהו הנחשב סוקרטס יצא אפלטון למסעות נרחבים וייתכן שמצא דרכו גם לאזור אנדורה. למעשה אין זה משנה עד כמה הסיפור נכון כי אגדות אורבניות נועדו לספק הסבר חברתי ובפרט רומנטי למרחב שאנחנו חיים בו. לא פעם כתבתי כאן שכל העניין טמון באופן שבו אנחנו מעצבים ומספרים את הסיפור שלנו.
אנחנו הרי יכולים למשל לספר על החיים הקשים והמורכבים של העולים ששוכנו בשלהי שנות ה-50 בשכונת שמשון (המוכרת יותר כ"עתיקות") או לחלופין לספר בנוסטלגיה על הילדות המאושרת בשכונה מתוך חוויית פשטות ושותפות גורל. המיצג הרומנטי הזה בהחלט שירת ומשרת רבים מהפוליטיקאים המקומיים שלנו בקמפיין הבחירות שלהם אף שהם כבר שנים לא חיים בשכונת שמשון. אם כן, ברור לי השימוש בסיפור טוב ובעיקר בינלאומי, כזה שהוא על-זמני, כמו הסיפור של שמשון, כדי לטפח תיירות מקומית. בכלל בימינו, כשכל אחד יכול להזין מידע לוויקיפדיה, ורוב הציבור מתבסס על מאגר הידע הזה כסמכות, אפשר לשכנע גם את הצרפתים שבית הקיט של נפוליאון היה באשקלון.
אגב, נחשפתי לאחרונה לאגדה מרשימה שקשורה באשקלון (קרדיט למורי חן מרקס), ואם כבר אנחנו מאמצים סיפור מרתק שייגע בציבור התיירים הפוטנציאלי הלא-יהודי, הרי לכם ג'ורג הקדוש והדרקון. המסורת הנוצרית מספרת כי דרקון עז עורר פאניקה בעיר סילנה, לוב, ובכדי להתמודד עם תוקפנותו כלפי האנשים החליטו לתת לדרקון שני כבשים בכל יום. אך כאשר הכבשים לא הספיקו עוד, נאלצו תושבי סילנה להקריב בני אדם במקום כבשים. הבחירה בקורבן היומי התבססה על הגרלה, וכך נפל הפור ,והאדם הראשון שהוקרב על ידי תושבי העיר הייתה לא אחרת מאשר בת המלך, ואיש לא היה מוכן לתפוס את מקומה. הנסיכה האומללה קשורה ולבושה בשמלת כלולות (על מנת שיזכה אביה לראותה ככלה) המתינה בחרדה לסופה הנוראי בפי הדרקון. לשמחתה הרבה, לעיר נקלע ג'ורג', לוחם אמיץ וממש במקרה גם נוצרי טוב. בראותו את הדרקון מתקרב, שלף את חרבו "אשקלון" (גברים והכינויים שהם מעניקים לכלי החומש שלהם), נעץ אותה בלוע הדרקון ושיפד אותו לאדמה. ג'ורג' מיודענו מבקש מהנסיכה את חגורתה ומהדק אותה סביב צווארו של הדרקון. הוא מוביל אותו למרכז העיר ומציב אולטימטום שאי אפשר לסרב לו – חיסול סופי של הדרקון ובתנאי שכל תושבי העיר יתנצרו. את הסוף אתם בוודאי מנחשים – תושבי העיר אסירי התודה הפכו באחת לחברים חדשים במועדון של ישו, וג'ורג' הצעיר הוגדר מאז ג'ורג' הקדוש. לענייננו, כינוי החרב "אשקלון" קשור בהכרח עם שמה של העיר ומעיד על פארה וסגולותיה הייחודיות – אומץ ותושייה. לימים ובהשפעת ג'ורג' הקדוש, כינה סר וינסטון צ'רצ'יל את מטוסו בשם "אשקלון" בעת שכיהן כראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.
תארו לכם סיור תיירותי מרשים באשקלון מתקופת המקרא דרך הצלבנות ועד ימינו במלוא פארה ועוצמתה. משמשון הגיבור, דרך ג'ורג' הקדוש ועד לגבורת העיר העומדת בחוסנה (תלוי את מי שואלים ובאיזה יום) מול ירי הטילים של אויבנו מדרום. אני יכולה לדמיין את המיצג המרהיב – פסל דרקון אימתני משיירי הטילים שנצטברו בעיר בעשור האחרון. אם מצוי היגיון בדבריו המשעשעים של ניסימפור, אז הוא בוודאי טמון ביצירתיות שכרוכה בהנצחת הסיפור המקומי כאטרקטיבי עבור תיירים מכל העולם.
אך לא די ביצירתיות, כי הדבר שעלה ביתר שאת בעיניי באותה הכתבה ומשום מה הפך לשולי הוא עניין השימור והתחזוקה. לא די בסיפור טוב, אלא באתרים מזמינים, נקיים ומסודרים, שמכבדים את המבקרים בהם ושווים את התמורה והטרחה, ולא רק בפארק הלאומי. אשקלון רוויה באוצרות היסטוריים, בין היתר הפסיפסים הייחודים בצבי סגל וכלה העיר העתיקה והחאן בשכונת מגדל. חידוש ושיקום הישן הוא הכרחי, לא רק בהקשר של היסטוריה רחוקה, אלא כהבנת המשאב העצום והפוטנציאל של עיר חוף. אמנם התבשרנו השבוע כי המזרקה הגדולה חוזרת לפעול במלוא תפארתה, אך על רקע מה? פארק מים עזוב ונטוש, בית הבראה שנראה יותר כבית רפאים ושלד עצוב של מבנה מופקר בכניסה לחוף דלילה. בבואנו לדון בתיירות מקומית חשוב להבין מהו החסם ולא רק מהו הפוטנציאל, לא רק לעצב סיפור, אלא להבטיח שיש לו המשכיות ובעיקר סוף טוב.
