יולי 1998, שדרת האמנים של פסטיבל "בריזה" בפארק הלאומי באשקלון. הייתי אז תלמידת תיכון נרגשת, והפסטיבל היה מסורת קיץ נהדרת שחיכינו לה בהתלהבות רבה. בירה הייתה שם בשפע, אבל ממנה לא נהנינו אלא מההופעות החינמיות שהתקיימו בשדרה מחוץ לאמפי והבטיחו הזדמנות למוזיקה במיטבה ובאופן אינטימי.
אחת ההופעות הכי זכורות לי באותו קיץ הייתה ההופעה הקטנה מדי יש לומר, של מאיר אריאל. מול מיקרופון על סטנד, חמוש בגיטרה ומפוחית הוא שר לנו מופע שלם לקהל צנוע של כ-12 אנשים. השירים שלו לא היו להיטים של ממש, אולי פזמון או שניים עוררו השתתפות – "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". הוא סיפר לנו סיפורים והביע את דאגתו האמיתית למצב המחורבן של הכלכלה הישראלית וגם קצת על חרדת הסוף הקרב עם כניסתנו למילניום (כן, כן, זה היה פחד ממשי שהעסיק את כולנו…כמה שטותי בדיעבד). היו בו שמחה וייסורים גם יחד, נחת וטלטלה, ומלבד העניין הגדול שהוא עורר בי, חשתי כלפיו רחמים במידה מסוימת.
עינב קורן
אמן מיוסר, נטול אהבת קהל, אבל כל כך מאמין ביצירה שלו עד כדי כך שהוא נאבק עליה גם מול 12 אנשים באמצע פסטיבל מוזיקה הומה. היה נדמה שמנקודת המבט שלו הוא שר לאלפים, ואף על פי שהתלבטנו בהתחלה אם להמשיך ולהקשיב לזמר המזדקן והלא רלבנטי, מהר מאד נשביתי בקסמי הפשטות של הדברים. בהססנות רבה ניגשתי אליו אחרי שעה וחצי כשקיפל את הציוד והראיתי לו שיר שכתבתי, לשמוע את דעתו. לא שיר להתגאות בו מהרפרטואר האישי שלי, אבל עיניו נפקחו בשמחה כאילו גיליתי לו את סוד היקום. הוא התרגש שבכלל פניתי אליו והיה אדיב ונעים, אף על פי שבינינו, השיר היה ממש גרוע. הוא נתן לי טיפ חשוב במיוחד – "תכתבי, גם אם תשנאי את כל מה שכתבת בעוד כמה שנים". הוא כנראה קרא את הביקורת העצמית שלי מתוך הדף ומעיניי המדברות.
בימים שאחרי המפגש איתו לקחתי על עצמי להתוודע לשיריו, משימה לא פשוטה בכלל בעידן שאין בו גוגל, ויקיפדיה או סמארטפון. מאז אני נמנית עם חוג מעריציו הגדל. שנה אחר כך בדיוק הוא נפטר בטרם עת – בגיל 57 מקדחת הבהרות שנתקף בה מעקיצת קרצייה. יש אנשים שמסתלקים מעלינו מוקדם, מדי אבל באורח פלא מתחילים מחזור חיים עם לכתם. כזה הוא מאיר אריאל! הוא לא זכה לאהבה והכרה באוצר יצירתו בחייו, אלא רק לאחר מותו נזכרנו כולנו שבתוך הצדף המחוספס מתחבאת פנינה.
השבוע זכיתי לסגור מעגל של 20 שנה במופע המחווה לזכרו של מאיר אריאל שכולו על טהרת שיריו החכמים ומילותיו הקסומות. 26 זמרים וזמרות מהקשת המוזיקלית הישראלית בלייב פארק בראשון לציון. הלוואי והוא יכול היה לעמוד בשולי הפארק עם המפוחית שלו ולהביט בהתרגשות בהמון האוהב, רומז איזה קיץ עומד להיות.
מאיר אריאל. צילום: יח"צ
רבות ביכו כבר את ביטול פסטיבל "בריזה" שפעל כ-20 שנה באשקלון והיה חלק משמעותי ממיצובה כעיר תיירות ותרבות שנהרו אליה כל קיץ. תארו לכם שמופע המחווה הזה היה מתקיים דווקא באשקלון, איזו סגירת מעגל אדירה זו בוודאי יכולה הייתה להיות. השבוע התקיים באשדוד גם הקונצרט "אום כולתום לנצח" של "תזמורת ירושלים מזרח ומערב". ואיך זה קשור? קשור ועוד איך. כי התזמורת הזו עד לפני ארבע שנים נקראה "התזמורת האנדלוסית אשקלון", פעלה פה בעיר והייתה סמל לתרבות ויצירה מקומית ענפה. רבים מהנגנים והפייטנים הם תושבי אשקלון, כמו אמיל זריהן, ששמו הולך לפניו, אלעד לוי הכנר המחונן, גלעד יחיא ועוד.
שנות פעילותה של התזמורת בעיר הביאו למינוף תרבות המוזיקה היהודית-ערבית ופייטנות ספרדית בארץ ובחו"ל. פריצת דרך שהביאה את המזרחיות לקדמת הבמה כתרבות לגיטימית, לא נחותה ולא מתנצלת. מסורת של מוזיקה ענפה, סיפור חיים של קהילות יהודיות במזרח ובספרד. היום שיח המזרחיות נוכח בעוצמתו בעיקר מתוך הצורך של הדור השני לגלות את אוצרות התרבות של הסבים והסבתות שלהם. תרבות שנחשבה בעבר בצער רב כגלותית ופרימיטיבית.
איזו הזדמנות חשובה זו הייתה יכולה להיות עבור אשקלון לו היינו שומרים על התזמורת הזו כפנינת העיר. אשקלון בוודאי הייתה נחשבת למניפת הדגל של שימור תרבות זו, ובפרט שרוב האוכלוסייה שהתיישבה בראשיתה של העיר ולאורך השנים הם עולי צפון אפריקה וארצות המזרח. תואר שזכתה לו דווקא העיר אשדוד כי קברניטיה השכילו למתג אותה כעיר תרבות ופסטיבלים, בפרט סביב תרבות יהודי המזרח. אסיים בתחושת פספוס מצערת, כרוניקה קבועה של הכחדת מוסדות ואירועי תרבות במקום לחזק ולתמוך ביצירה מקומית. כמעט כמו סופה העצוב של הזמרת המהוללת זוהרה אלפסיה, שעלתה ממרוקו בשנות ה-60 ישר לשכונת שמשון ג’ ואיבדה כאן את זוהרה:
שִׁיר זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה / ארז ביטון
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה
זַמֶּרֶת הֶחָצֵר אֵצֶל מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי בְּרַבָּת בְּמָרוֹק.
אוֹמְרִים עָלֶיהָ שֶׁכַּאֲשֶׁר שָׁרָה,
לָחֲמוּ חַיָּלִים בְּסַכִּינִים
לְפַלֵּס דֶּרֶך בֶּהָמוֹן
לְהַגִּיעַ אֶל שׁוּלֵי שִׂמְלָתָהּ
לְנַשֵּׁק אֶת קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
לָשִׂים כֶּסֶף רִיאָל לְאוֹת תּוֹדָה
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה,
הַיּוֹם, נִתָּן לִמְצֹא אוֹתָהּ
בְּאַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג’, לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד,
רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם,
שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת,
בַּחֲלוּק בֹּקֶר בָּהוּ
שָׁעוֹת בַּמַּרְאָה
בְּצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
וּכְשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת:
מֻחַמַד הַחֲמִישִׁי אִישׁוֹן עֵינֵינוּ
אֵינְךָ מֵבִין בָּרֶגַע הָרִאשׁוֹן.
לְזוֹהָרָה אַלְפַסִיָה קוֹל צָרוּד,
לֵב צָלוּל וְעֵינַיִם שְׂבֵעוֹת אַהֲבָה.
זוֹהָרָה אַלְפַסִיָה.
