קיץ 2019 ייזכר לעולם בתודעה הלאומית שלנו כנקודת מפנה סוערת ומטלטלת עם כוחו הזועם של ההמון המוחה. אפילו קיץ 2011, שהביא עמו את מחאת האוהלים ברוטשילד או “מחאת הקוטג’”, נראה פתאום כמו ערב סטודנטים למדיניות ציבורית. בפרט כשבמרחק שמונה שנים מאז לא נעשו שינויים משמעותיים באשר ליוקר המחיה, ואפשר לומר שבתחומים מסוימים המצב אף הורע. עם זאת, המחאה ההיא הייתה סמן חברתי של מעורבות ציבורית של ההמון. ביכולת להשמיע קול אל מול מנגנוני פוליטיקה, הון ושלטון.
עינב קורן
אנחנו נוטים לסמן שיאים, בין שהם שליליים או חיוביים כתופעות תקדימיות שטרם נתקלנו בהן, אך באופן מפתיע שוכחים שההיסטוריה חוזרת על עצמה בכרוניקה קבועה. לא המצאנו כלום, השיטה מאוד פשוטה – יחסי מדכא ומדוכא יכולים להימשך עד גבול מסוים. הגבול קשור לרוב בחילופי הדורות, וכשהמדכא דוחק לקצה, מספיק אירוע אחד להצית כאב נמשך של ציבור שלם. הצתה? התפוצצות!
זה לא משנה אם הדיכוי הוא בין עמים שונים כמו בני ישראל במצרים ועד העבדות בארה”ב והאפרטהייד בדרום אפריקה או לחלופין דיכוי פנים לאומי על רקע מעמדות כמו המהפכה הצרפתית או אפילו ציבורים מודרים על רקע מגדרי או נטייה מינית.
אני נגד אלימות באשר היא, ולצד הגינוי הבעתי תמיכה וממשיכה לתמוך במחאה נגד גזענות במדינה. כך הרגשתי גם כשראיתי בשבת שעברה את צילומי שריפת ביתה של הגננת המתעללת מראש העין.
כשהציבור לוקח את החוק לידיים, זה מעיד בבירור שהממשלה לא מתפקדת, שאין מענים משמעותיים לתופעות קשות ומזעזעות שחוזרות על עצמן ואף מסלימות. אין מדיניות לגבי אכיפת זכויות אדם ואזרח, נגד גזענות, פיקוח על מעונות הגיל הרך, חופשת לידה ראויה, ענישה מחמירה של התעללות בקטינים וחסרי ישע, הפקרת ישובי עוטף עזה ועוד.
הפגנת יוצאי אתיופיה באשקלון. צילום: אילן אסייג
לצערי, התופעה הקשה והחמורה של התעללות בתינוקות רכים אינה חדשה לנו. היא אינה קשורה במנטליות, חתך גיל או פרופיל מסוים של מטפל/ת, אלא בעובדה שהתחום מופקר ומופקע מאחריותה של המדינה. ככל שזה נשמע אבסורד, דווקא שלוש השנים הראשונות בחייו של הילד, אולי המעצבות ביותר כפי שמעידים מחקרים, הן המוזנחות ביותר במדינה. עידוד ילודה ותמיכה במהלך ההיריון ועד ללידה הם תקדימיים ביחס לעולם ונזקפים לזכות משרד הבריאות, אך המענים ליולדת ותינוקה לא מספקים בלשון המעטה. האחריות לחינוכו מופקדת בידי ההורים, וראוי שכך יהיה, אך במפגש המציאות עם מחויבות כלכלית נאלצת כמעט כל אם לשוב לעבודה אחרי 14 שבועות בלבד חופשת לידה.
כאם לשניים ובתור אישה עובדת, חשוב לי להדגיש שאני סולדת מהמושג “חופשה” בהקשר זה. גידול תינוק בחודשיו הראשונים הוא הרבה דברים, אבל ממש לא חופשה. יתרה מכך, תינוק בן שלושה חודשים לא אמור להיפרד מהוריו ובפרט אימו למשך תשע שעות רצופות ויותר יום-יום.
אם לא די במורכבות הרגשית והפיזיולוגית הזו, נאלצים ההורים הטריים לשלם אלפי שקלים כל חודש לטובת מסגרת איכותית וראויה. אך מאחר שמעונות הגיל הרך כלל לא מפוקחים על ידי המדינה, לא רק שהעלות גבוהה מאוד, אלא שאין להורים שליטה אמיתית על בחירת צוות המעון. התרשמות מהגננת בפגישה שנקבעה מראש או רשמים של הורים אחרים אינם מספקים, ולעיתים אף מייצרים מיסוך של המצב האמיתי, כפי שנוכחנו לצערנו במקרה האחרון בראש העין. עמידה בסטנדרטים מקצועיים ומוקפדים לצד פיקוח ובקרה מוסדרים על ידי משרד החינוך יכלו למנוע זילות של תפקיד משמעותי כל כך, או חשוב מכך – למנוע זילות של חיי אדם.
אני מבינה היטב את זעם המחאה, כי זו נובעת כאמור מהישנות שיטתית של פתרונות סרק לעומת גיבוש מדיניות, הטמעתה ויישומה. ניסיון החיים בארץ לימד אותנו כי עלינו לאמץ גישה אגרסיבית כדי לקבל מענה, אחרת אנו בלתי נראים. לצערנו אפילו מותה של תינוקת חפה מפשע בידי המטפלת שלה אינו מזעזע מספיק את המדינה על מוסדותיה. ממשלה שותקת מביאה למצב של מדינה משותקת.
איני מסירה מהממשלה את האחריות ליצירת מענים מערכתיים, אך אני מוצאת שבמצב הנוכחי יש לראשי הרשויות המקומיות כוח משמעותי לייצר שינוי מלמטה למעלה, להוביל מודל רשותי בתחום הגיל הרך בעירם שייתן מענה מיידי וגם לטווח הארוך. מודל מבוסס פורום של אנשי מקצוע והורים שיחשבו יחד כיצד לקדם שינוי מעשי בתחום. זו השעה להרים את הכפפה וליזום מענה הולם לתושבים שבחרו להקים את משפחותיהם באשקלון ולגדל את ילדיהם בביטחון ובנחת.
מהלך רשותי שכזה יוכל להיות מודל לרשויות אחרות וללמידה משותפת של השטח, ובפרט שנוכחנו בעבר כי מהלכים שיושמו בהצלחה ברשויות עודדו בסופו של דבר תמיכה מצד המדינה. כוחה של חברה אזרחית אל מול הרשויות הציבוריות מבוסס על תרגום המחאה והזעקה באשר היא לפעולות ממשיות בשטח, על כן נותר לי לקוות שקריאת הטור הזה היא בבחינת קריאה לשיתוף פעולה של מינהל החינוך בעיר עם ההורים.
