לפני כשנה כתבתי כאן את המאמר “חלום התחנה המרכזית”, שזכה לחשיפה רבה ובעקבותיו גם לשיח ציבורי ער. המשכתי לדון על כך בקמפיין הבחירות שלי ולהעלות מודעות לנושא. רבות דובר על התחנה המרכזית באשקלון. לתחושתי, יותר מדי. מעבר לכך שמדובר במבנה רעוע ומסוכן לציבור, שהתקרה בו קורסת ומסכנת חיי אדם, המקום מוזנח בצורה בלתי רגילה, שירותים מטונפים, אשפה, חול ובקבוקים מפוזרים בכל מקום וחום ושמש יוקדת. מעבר לסיבות האלמנטריות מדוע צריכים לעלות דחפורים על המקום הזה, ישנן סיבות שלהן אדוות ברורות בהשפעה רחבה על העיר.
צו השעה. חדריאן בתחנה המרכזית. צילום: יח"צ
הראשונה, תחבורה ציבורית מתקדמת, נעימה ומזמינה תמשוך אליה קהלים נוספים, ולא רק את מי שאין ביכולתו להחזיק ברכב פרטי. השימוש שלי בתחבורה הציבורית מסתכם בקו 12 (המעולה, יש לומר) מהבית ועד לתחנת הרכבת וחזרה. גם בשעות לא שעות (אפילו בחצות), כשהתחבורה הציבורית בתוך העיר כבר סיימה את שעתה, מחכים אוטובוסים מחוץ לתחנת הרכבת לקחת אותך הביתה. אין תחושה נעימה מזו, וחשוב לומר מילה טובה על כך. זו אחת הסיבות שאני בוחר להמשיך ולהשתמש באופציה הזו – היא מהירה, זמינה ונוחה. כשיהיו לי סיבות טובות להשתמש באוטובוסים נוספים שיספקו לי את התחושה הזו – אשאיר את הרכב בצד ואעשה זאת בשמחה.
השנייה, ואולי החשובה ביותר, היא שתחנה מרכזית מהווה שער כניסה לעיר לתושבי חוץ. אמנם ברובם חיילים וכאלה שאינם משתמשים בכלי רכב. ובכל זאת, מי שמגיע לעיר מחוץ לה עובר בתחנה, בין שהגיע מתחנת הרכבת ועולה על קו 18 ובין שמקו בינעירוני אל תוך העיר. שער כניסה מוזנח ומלוכלך, שנבנה לפני 50 שנה, עומד על מקומו כאילו קפא במקום. מי לא חש בפעם הראשונה שנכנס לעיר מסוימת את הרושם הראשוני החשוב הזה רק בגלל המקום שאליו הגיע בהתחלה? כמה העיר שלנו יפה, עם מקומות מרשימים ומפתיעים, וכשמגיעים אל התחנה תושבי חוץ, המקום הזה הורס הכול.
סיבה אחרונה ומרכזית היא להתחיל לחשוב קדימה. כולנו מסתכלים סביב ורואים כיצד שכונות חדשות נבנות כאן. כיום אשקלון מונה כ-150 אלף תושבים, והבנייה הרחבה צפויה להכפיל את העיר לכ-300 אלף תושבים. מרכז תחבורתי מודרני ומכובד, שלא מבייש עיר בסדר גודל כזה, נדרש יותר מאי פעם, כזה שמספק את הצרכים והדרישות התחבורתיות בעיר. תחבורה ציבורית הולמת איננה מותרות, מדובר בצו השעה לעיר שגדלה, והפקקים בה מייבשים אותנו זמן רב בכביש. האלטרנטיבות כל כך רבות ומגוונות, וחובה לפתח אסטרטגית את החלופות לשימוש ברכב.
אז איפה זה עומד היום? אציין כי אני עומד בקשר רציף על כך עם ראש העיר תומר גלאם, שקשוב מאוד והציב את הנושא בסדר עדיפות גבוה ובוחן את האופציות הטובות ביותר למען הציבור. אני בטוח שהוא עושה כל שביכולתו מול משרד התחבורה כדי שזה ייצא לדרך בהקדם ונראה שינוי ומקום חדש לתחנה המרכזית. בינתיים ייבנו מסופי תחבורה חדשים, כשמסוף חדש ייבנה ברחוב אלי כהן ויחליף את מסוף רמז הוותיק. יישר כוח.
ולרגע אחד בואו נעשה סדר ונבין על מי האחריות כאן: התחנה המרכזית נמצאת בבעלות חברת נצבא, כמו מרבית התחנות המרכזיות ברחבי הארץ, הנשלטת על ידי הטייקון קובי מימון. השבוע יצא לי לראות תחקיר עגום בתכנית “האזרח גואטה” בתאגיד “כאן”, שמציג את זריקת האחריות ואת ההזנחה הפושעת שמבצעת נצבא במטרה להשביח את שווי הקרקע בתחנה המרכזית ולהקים במקום מבני נדל”ן שיכניסו לה מיליארדים. רק תתארו לכם את שווי הקרקע הלוהטת של התחנה המרכזית באשקלון – המרכז העירוני של העיר, אשר צמוד לעסקים ראשיים. כך קרה גם בהרצליה כשפונתה התחנה המרכזית המפורסמת (שנראתה די דומה לתחנה באשקלון) משדרות בן גוריון, ובמקומה קמים מגדלים, ומהסיבה הזו בדיוק נראית כפי שנראית התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שהיא פיגוע נדל”ני מזעזע.
התחקיר של "האזרח גואטה":
את נצבא לא מעניין אם תהיה תחנה מרכזית באשקלון או לא. בטח שלא מעניין אותה איך היא נראית כיום. זו חברה בבעלות פרטית שקיבלה זיכיון ממשרד התחבורה להפעיל את אותם מקומות, והקרקע נמצאת בבעלותה לאחר שרכשה אותה מהמדינה. בדיוק ככה נראית הפרטה ללא מעצורים, ואנחנו הופכים לבני ערובה.
היכולת לנתב כאן דורשת טקטיקה מחושבת שתשיג את מטרתה: להשאיר את התחנה המרכזית בקרבת מקומה היום על מנת לא לתת לנצבא לסחוט כדי להשיג את מטרתה לתשואה כלכלית על חשבון הציבור. מחובתנו לא רק לעקוב אחר ההתנהלות, גם לדרוש קווים ברורים שלא יפגעו בטובת הציבור. זה אומר שלא רק לדבר על כך מאזור הנוחות, גם חשוב לקום ולבצע מעשים ככוח ציבורי כדי שתתקבל ההחלטה הנכונה. בעיקר לא להרפות ולהמשיך לעקוב עד התוצאה המיוחלת. עוד נגיע.
