פיני ביטון מתגעגע לרבנים של פעם שהיו נזהרים אפילו ממראית עין

רב הנסתר 2

עכשיו תראו, למי שחווה וצפה בישיבת מועצת העיר האחרונה, אז כמוכם גם אני יצאתי מאוד מבולבל. כי אם בשבוע שעבר ניסיתי כאן להדליק כמה נורות אזהרה, שאלות ותהיות על מה שבאמת קורה בעירייה, ברמה הניהולית/ מוניציפלית כמובן. ואחרי שחזינו השבוע בפיזורן (תודה לאל) של המיגוניות במרחב הציבורי במקומות בהן באמת צריך – וכאן המקום לומר מילה טובה, הרי תמיד מוטב מאוחר מאשר בכלל – למה אני מבולבל? כי ישיבת המועצה הסוערת מיום שני השבוע הייתה ישיבה שבה התחיל למעשה הקרב הדי צפוי, יש לומר, בין תומר לאיתמר. ישיבה שבה עלו ביטויים שמזכירים מעט את העימות ביבי-ליברמן, בעיקר בכל הנוגע לאיומים של מי יכול ללכלך יותר על מי ואיזה מידע מחזיק מאן דהוא על מאן דהוא האחר. אני מדבר לא כאיש תקשורת, אני מדבר כאזרח, כתושב שאכפת לו מאוד. אני מודה שקשה לי מאוד הסיטואציה, בעיקר בגלל תחושת ה”דז’ה וו”. מה, עוד פעם אשקלון תהיה בכותרות ועל רקע שלילי? למי יש כוח לזה שוב? חלאס! רוצים שקט. להתעסק בזוטות, בבעיות האשפה, הניקיון, חזות העיר, דברים אלמנטריים. למי יש כוח לעוד מסע הכפשות מכאן ומכאן? אני כמוכם מתפלל שאין בכלל עניין. אני מתפלל שהכול שמועות. אבל כששוב בדרך לא דרך נזרק לחלל האוויר עניין המעורבות של רבנים בתוך העשייה ועוד עם סימני שאלה, אני תמיד קופץ כנשוך נחש, כאילו שזה הדבר שהכי מפריע לי בחיים.

תבינו, אני מרוקאי גאה, לא שומר תרי”ג בוודאי, אבל קרוי על שמו של צדיק גדול ממרוקו. אצלנו רבנים זה משהו נשגב, נעלה, משהו שבא לידי ביטוי רק ברוחניות. שום התעסקות גשמית. וכאשר עולה חשד למשהו לא כשר וליד זה תמונה או שם של רב, זה מבחינתי סוף הדרך.

פיני ביטון "בלי חשבון"

שוב, אין לי יכולת לקבוע דברים – למרות מה ששמעתי ואף ראיתי – ואני מאוד נזהר בכבודם של רבנים, אבל למה בשם אלוקים הם לא נזהרים אפילו במה שנקרא מראית העין? למה בכלל שיתנהלו דברים של “לכאורה”? למה ששמו של מנהיג רוחני יוזכר בהקשר של עשייה עסקית, כשהיא נעה על הגבול הדק שעובר בין עסקנות נטו להתנהלות לא תקינה במקרה הטוב? ומה עם לשון הרע? כלום אין חובה על מנהיג רוחני למנוע לזות שפתיים ולשון הרע? אני מניח שיש תשובות לדבר אצל בעלי העניין. כנראה תשובות מנומקות ומבוססות היטב על הרצון להאדיר, להטמיע ולהגדיל כוחה של תורה בבני דורנו הצעירים. או-קיי. וואלה קניתי. אבל מה עם הדרך? האין דרך אחרת לשם מלבד התבוססות במיץ הפוליטי-עסקי עד כדי היחשפות למהלכים לא כשרים אפילו למראית עין?

האמת היא שאני די עצוב מהקטע הזה, ולו רק בגלל שנראה כי זו רק תחילתו של עניין שהולך ללוות את עירנו היפה (הלוואי שאני טועה!) בזמן הקרוב.

בדרך לרב (עם הטבעת)

במעבר חד מאוד אנצל (מותר פעם אחת ב-10 שנים) את הטור לברכה מיוחדת לאחות מיוחדת שערכה השבוע, ביום שלישי, חינה לנכד הראשון שלה.
לחינה מיוחדת צריך מישהי מיוחדת. ומי יותר מיוחדת מאחותי היקרה אסתר ז'אנו (חוויה מרוקאית), מלכת החינות?

אז ראשית נאחל לזוג המאושר אבירן ואידית הצלחה מרובה במסע המיוחד של זוגיות מאושרת (חתיכת מסע. לא כולנו שורדים אותו, לא ככה?) זוגיות שבנויה על שיתוף, נתינה, הערכה וכבוד הדדיים. ויאללה להתחיל לעבוד… סבתא אסתר רוצה נינים בע”ה.

אסתר ז'אנו

ולך, אחותי היקרה והמיוחדת, שמשמחת כל כך הרבה חתנים וכלות, מאחל שתמשיכי בעשיית השמחה בחיוכים של נחת ובריאות טובה. אמן! (מבטיח, הברכה הבאה רק בעוד 10 שנים, בע”ה).

נחמת רבים

לכתה מאיתנו של אשת הנשיא נחמה ריבלין ז”ל לא הפתיע כמעט איש. היא הייתה חולה מאוד. למול מותה הלא מפתיע לצערנו, הפתיעה כמות האהבה והכאב של כל עם ישראל על לכתה. אצלנו היהודים יש את מנהג “אחרי מות, קדושים אמור”, מעין נוהג שמהווה למעשה מחווה כלפי המת, כדי שלא יאמרו דברים בגנותו, גם אם יש כאלה. כאן נשפכה אהבה בכמויות שלא ראינו זמן רב כלפי דמות ציבורית.

“דמות ציבורית” זה למעשה תואר שנכפה על האישה המיוחדת הזאת. היא לא הסכימה להיקרא “הגברת הראשונה”, ולא כמשחק של צניעות אלא כי זה פשוט לא התלבש עליה. אני מניח שכמוני, רובכם לא הכרתם בכלל מי זאת נחמה ריבלין עד לפני שנודע דבר מחלתה והצורך בהשתלת ריאה לפני כשלושה חודשים. אני מניח שכמוני, רובכם הופתעתם לגלות כמה גדולה הייתה האישה הקטנה והצנועה הזאת. היא הייתה גדולה בעיקר כמו מעשיה ה”קטנים”, הפשוטים האלה, של לקבל את האחר, השונה, לחזק את החלש, לנחם את הדואב ולשמוח עם המצליחים להגשים את עצמם. תכל'ס, יש כמוה רבים בחברה שלנו.

בזמן כתיבת שורות אלה רצים לנגד עיני, כל האנשים ה”קטנים” האלה שסדר יומם מעוטר בנתינה, בסיוע לנזקקים, בהעצמת הצעירים, בהגנה על החלשים – ובכלל עשייה למען האחר. כשאישה אחת קטנה מחברת את העם כולו, ספרדים, מזרחיים שמאלנים, ימניים, יהודים ומיעוטים – כולם ללא יוצא מן הכלל – אתה מוצא רגעים של נחת דווקא בתוך הכאב על לכתה. הידיעה הברורה הזאת שכולנו בעצם רקמה אנושית אחת חיה.

הידיעה הזאת מאפשרת לי דווקא בימים כאלה – כשהקיטוב בשיאו והשנאה מרימה ראש בכל פעם מחדש – להאמין באדם באשר הוא אדם, ללא קשר למוצאו או לדעותיו. נחמה ריבלין ז”ל הפכה לסמל בעל כורחה, אבל לא בעל כורחנו. היא הפכה לסמל כי אנחנו זקוקים לעוד ועוד סמלים כמוה. נחמה ריבלין ז”ל .יהי זכרה ברוך.