במדרש שיר השירים רבה ישנו מדרש אגדה קצת מביך שמספר כי ביום מתן תורה, אי אז, רגע לפני המעמד הכי מכונן בהיסטוריה של העם היהודי, אותם עבדים משוחררים אימצו את רעיון החופש יותר מדי. כמו נערים בתחילת הקיץ, מתרפקים על “החופש הגדול” וישנים עד מאוחר, כך גם אבותינו, בוקר מעמד הר סיני, לא כיוונו את השעון הפנימי של ימי חיל ורעדה. במקום התלהבות וציפייה נרגשת לקראת המפגש החד פעמי עם האל, הם פשוט לא התעוררו בזמן.
מאוכזב מבני חסותו חסרי האחריות, מחליט מיודענו הנשגב להעיר אותם כאחרונת האימהות הממהרות בבוקר יום ראשון. הוא אמנם לא שר בקולי קולות, אבל מהדהד בכל עוצמתו ברעמים בורקים סביב הר סיני. עוד קצת והיה שופך עליהם מים, אבל כנראה די בזעם רועש כדי להעיר את האדישים. מנהג תיקון ליל שבועות הוא למעשה זכר לאבותינו העייפים ומזכה אותנו בהזדמנות “לתקן” את העוול שנגרם לאב שטרח.
עינב קורן
המנהג שתוקן, תרתי משמע, נועד בעיקרו להבטיח שלמדנו מהטעות של אבותינו, ואנו דווקא יודעים להוקיר ולכבד את מתנת התורה. וכך צאצאי המבוששים להתעורר מדירים שינה מעיניהם כל שנה בערב חג מתן תורה, נשארים ערים כל הלילה, לומדים את התורה ומארגנים לאלוהים חוויה מתקנת.
מושג התיקון מתעורר במאה ה-13 ומופיע בספר הזוהר הטומן בחובו את תורת הסוד היהודי. המילה “תיקון” מופיעה שם בהקשרה הארמי במשמעות של “קישוט”. ומכאן הסבר נוסף למנהג תיקון ליל שבועות, שהרי התורה משולה לכלה המתקשטת ומתכוננת לקראת יום החתונה, מעמד קריאת עשרת הדיברות בבוקר החג שלמחרת.
לתקן זו לא רק פעולה טכנית שנועדה לכפר על עוול, אלא הזדמנות אמיתית לקבל דלת מסתובבת פעם בשנה (למעשה פעמיים, כולל תיקון ליל שביעי של פסח). טעית? פספסת? אל דאגה, יש לך דרך לשנות את המצב, לעצור את כדור השלג ולהתחיל מהתחלה. ואם מאמצים את הפירוש האסתטי של התקנת הלבוש – הקישוט אפילו הופך את החוויה למרשימה יותר, כי לא רק שיש הזדמנות לריסטרט, אלא שזה מלבב, מרגש וחיובי. במובנה הנוסף המילה "לתקן" מתייחסת גם לתיקון תקנות, כלומר לקביעת חוקים וכללים. ומתי קובעים כללים חדשים, אם לא בעת הפרת הסדר? ומי קובע כללים? הסמכות, הגורם הקובע.
באופן טבעי אולי תניחו שאני קושרת את כל הטיעון הזה לפוליטיקה המעורערת בארצנו, אך למעשה, אני פוגשת את התיקון דווקא בחוויה ההורית שלי. לפעמים בתוך המרתון השגרתי העמוס אני מוצאת את עצמי עסוקה בלמלא צ’ק ליסט של משימות ולוודא שהכול מתנהל כמתוכנן. אבל מה קורה כשביום הכי לחוץ בשנה הילדים לא מתעוררים בזמן? כל עיכוב של חמש דקות גורר אחריו שינויים דרמטיים בלו”ז (רובכם יודעים מה קורה חמש דקות מאוחר יותר ביציאה מברנע בבוקר).
הסבלנות וחיבוקי הבוקר הופכים לסיר לחץ. הוא מושך לה בשיער, היא מתרגזת עליו, הסנדל לא נסגר והמים נשפכו… ואז מתחילים הרעמים והברקים שמצליחים לקדם את כולנו לתוך הרכב. נשיקה באוויר, חיבוק חפוז. ”שיהיה יום נפלא, מתוק” אני זורקת לעברו, הוא נכנס לגן, היא מגיעה לבית ספר ברגע האחרון, והנה המרוץ יוצא לדרך. ובאמצע היום, בהפסקה של רגע, פתאום עוברת בי תחושת תסכול על שאולי הגזמתי מרוב לחץ, ואין סיבה לכעוס באמת. “לא נורא, קורה שיש בקרים כאלה”, מאשרת לעצמי, וכבר אני חושבת על ההזדמנות הראשונה לתיקון.
מצידם – לישון בזמן ולהיערך לבוקר המחרת, ומצידי – לחבק באהבה בסוף היום, בלי לחץ, בלי כעס. לקשט בנשיקות מתוקות של לילה טוב ובסיפור לפני השינה. “כמה אני אוהבת אותך?” אני שואלת בחמדנות, והוא מחייך אליי ועונה בחיוך כובש “עד האינסוף ומעבר לו… כמו שבאז אומר”. ואני שוב עטה עליו לחבק ולוחשת, “כמו שאימא אומרת”.
וכמו ההורה הראשון (יש שאפילו קוראים לו “אבא” או “טאטע”), גם אני מתקנת תקנות, מסדירה את התורה של התנהלות תקינה – עשרת הדיברות של משפחה. מזכירה לעצמי שבעצם יש לנו אפשרות לתקן בכל רגע כי הכי קל לקלקל.
חג שבועות שמח, מתן תורה מעורר (בזמן) וקציר מבורך של פירות גאוותנו!
