“ארץ קטנה עם שפם, חצי סיכה על מפת העולם…” זמזמתי לי בהבנה עמוקה בשדה התעופה סטנסטד בלונדון, בעודי ממתינה בתור המשתרך בדרך חזרה הביתה. מדינה קטנה עושה רעש גדול, רעש שמהדהד בעיקר בין גבולותיה, במרחב המחשבה שלנו, בטוחים שישראל היא מרכז העולם. חמושה בתחושת ודאות שצריך להצניע את זהותנו באירופה המאיימת, נוכחתי לגלות לשמחתי שאנחנו לא באמת מעניינים אף אחד, לטוב ולרע!
עינב קורן
מהקומה השנייה של מגדל אייפל הכרתי בעובדת היותנו “חצי סיכה” כשהשקפנו נפעמים אל הנוף הפריזאי, ואיתנו תיירים מכל רחבי העולם! המפגש האנושי התעלה על כל מתח או פער שדמיינו שקיים כלפינו גם כשהצגנו את עצמנו כישראלים, להפך. המלצר הג’רבאי בבית הקפה בסן מישל (שזיהה בקלות רבה את המבטא שלנו) סייע לנו והתייחס בהבנה ובלבביות לדמיון בינינו – היהודים והמוסלמים שלא אוכלים טרף. אפילו ביורודיסני, במתקן השיט מסביב לעולם, הוצגה גם ישראל הקטנה, מיצג צנוע של כחול ולבן עם כובע טמבל, מדבר וים, פשוטים כאלה כמו שאנחנו באמת. הרי בסופו של יום כל אחד עסוק בחוויית החיים האישית שלו, במרחב המצומצם של היומיום, בבית הקפה השכונתי, בשביזות יום ב’ (בכל זאת, אירופה) ובתכניות בילוי לסוף השבוע. יישובי עוטף עזה המופגזים לא מסוקרים בערוצי התקשורת של צרפת או בריטניה וראוי לציין שכך גם לגבי יריבינו ברצועה. אפילו האירוויזיון לא קיבל במה ברחובות פריז או לונדון. לא בגלל שהוא מתקיים השנה בישראל, אלא מפני שהוא בסך הכול מופע טלוויזיוני אחד מיני רבים שמשודרים בעשרות ערוצים בשבת בערב.
ארץ קטנה עם שפם, כי אחרי הכול או הקול, קובי מרימי הצליח לרגש את כולם גם מתחתית הטבלה, במקום ה- 23 והבלתי מספק. את חותמו הוא הצליח להטביע להפליא בכל מקרה, וכפי שהוכיחה לנו המדונה המזייפת – חותם מותירים לא רק כשמצליחים!
מה שכן, מצפון היבשת (הכול יחסי בכל הנוגע למיקומנו הגיאוגרפי על מפת העולם, אך אם אוסטרליה סופחה לאירוויזיון, אז ברור שאנחנו שייכים לאירופה!) במת האירוויזיון נראתה מקצועית, מנצנצת וטרחנית (בכל זאת, ארבע שעות וחצי של שידור של שירים גרועים ברובם) לא פחות משואו וגאסי מיומן ומדויק. שדרן ה-BBC1, שליווה את השידור לאורכו המייגע, הקפיד להחמיא רבות להפקה הישראלית והמרשימה וגם לביצועו המרגש של מרימי – כך שטענת “כולם אנטישמים” לא תופסת הפעם כתירוץ שמיש.
בכניסה לאולפני סרטי “הארי פוטר” בלונדון נחקק בגדול על הקיר ציטוט של ג’יי קיי רולינג, הסופרת שכתבה את סדרת הספרים – “No story lives unless someone wants to listen”. בתרגום חופשי – “שום סיפור לא יכול להתקיים, אלא אם כן יש מי שיקשיב לו”. הביקור באתר הזה הוא בעיניי אחד היעדים המומלצים והמופלאים לכל חובבי הקוסם הצעיר, מבוגרים וילדים, אבל הציטוט הזה מיועד לכולנו. כשתרגמתי להדר בתי (מעריצה נלהבת לא פחות ממני) את הציטוט נפל לי בבת אחת אסימון חשוב. ג’יי קיי רולינג מבלי שתדע קלעה בדיוק למהות המסורת שלנו – והגדת לבנך/ בתך. הקיום שלנו יכול להתאפשר רק בתנאי שנקשיב לסיפור שלנו. קשב פעיל ואותנטי, בין השורות. אנחנו לא צריכים לעסוק בדעת העולם עלינו כל הזמן, אלא צריכים לעסוק בעצמנו, בחברה הישראלית כפי שהיא היום ובמסלול שאליו היא תצעד בעתיד.
שלא תבינו לא נכון, איני מתנגדת להסברה מחוץ לגבולות המדינה, אבל סבורה שאנחנו צריכים להשקיע את עיקר המאמצים שלנו בתיקון, תחזוקה ועיצוב הסיפור שלנו, בבית. אנחנו צריכים לאמץ את מופע הראווה הישראלי של האירוויזיון לעולם כולו, ככלי ראווה לעצמנו. לפני שאנחנו מוכרים את כל הסובלנות, הפלורליזם, חופש הביטוי והרבגוניות התרבותית שהוצגו במופע הזה כסימני היכר של ישראל, אנחנו צריכים לעבוד עליהם בתוכנו. לוודא שאנשים עם מוגבלויות לא יהיו רק עלה תאנה של מופע שירה, להתייחס למאבק לזכויות הלהט”ב לא רק בבועת תל אביב, לעסוק בשונות ובשוויון הזדמנויות מגדרי, דתי ועדתי כל הזמן! לא רק ככזה שמצטלם טוב לעולם כי אנחנו לא באמת מעניינים אותם. ועם כל הכבוד, אנחנו צריכים לעניין את עצמנו קודם כול!
השבוע הוקרן ברחבי העולם הפרק האחרון בהחלט של הסדרה המופתית “משחקי הכס”. בין שאתם מחובבי הז’אנר הדבוקים למסך שבוע אחרי שבוע או בין שלא צפיתם כלל, הרשו לי ספוילר קטן לסיום. ברגע המכונן ביותר, בהכרעה מי ימלוך על הכס אחרי יריבויות אין קץ ומחיר דמים קשה, מציין טיריון (אחת הדמויות שנחקקו לנצח בתרבות שלנו ומשוחק נפלא על ידי פיטר דינקלג’): “אין דבר יותר חזק מסיפור טוב”. הסיפור הוא הכלי הכי חזק בעיצוב התודעה והמעשה, ואנו מחויבים להגיד אותו קודם כול לבנינו ובנותינו, שיקשיבו ויידעו לספר ולהתנהל כאן על פי מוסר חברתי גבוה, בחמלה ואמפתיה ובאחריות כלפי השונות והמגוון.
טוב לטייל, אך תמיד טוב יותר לשוב הביתה. סוף שבוע נעים!
