“חי, חי, חי, עם ישראל חי”, שרתי בהתרגשות עם כל באי פאב הנשיא בערב יום הזיכרון לשואה כשהתכנסנו לזיכרון בסלון. דבורה רם, שורדת שואה, תושבת אשקלון, הותירה את כולנו נפעמים מכוחות הנפש שלה ובפרט כשסיפרה על קורותיה הקשים בעדינות ורהיטות מרגשת. חדוות החיים והתקווה הבורקות בעיניה הדהדו בעיניהן הנרגשות של כלל המשתתפים. אף אחד לא נותר אדיש לכאב חייה וצמיחתה מחדש מתוך עפר ואפר. מוטענים מכוחה הצטרפנו יחד לשירו של אהוד מנור שהושר אי אז באירוויזיון 83’ בעוצמת קולה של עפרה חזה. השיר נכתב בדיוק למעמד הגבורה והתקומה בתחרות השירה שהתקיימה באותה שנה במינכן, על אדמת גרמניה. “טוב שלא אבדה עוד התקווה”, שרנו כולנו, צעירים ומבוגרים, מתמלאים גאווה לאומית וגם מקומית כי הבטנו זה בזה, בפניה היפים של אשקלון. שרנו ולא העלינו על דעתנו שהשבת הזו תהא תחילתו של סבב טרור אלים מעזה. כל סבב מעיר את הפחדים הכי גדולים, את התסכול והכעס, את הרעש הפנימי שאנחנו אוגרים בתוכנו שנים. ועוד בשבוע הזה שמתחיל ונגמר בצפירה, מתחיל ונגמר בנו, בזיכרון ובתקומה שלנו. הניצול הציני של החמאס הוא כמעט בלתי נתפס. “כמעט” כי בכל זאת אין מה לצפות לדבר מטרוריסטים. מי שלא חי כאן לעולם לא יבין איך זה להיות שבוי חמאס בביתו שלו. השוואה קשה מדי? זו התחושה. קלות בלתי נסבלת של הפיכת חיינו מקצה לקצה בזמן מוגדר ומנוהל בשמחת רשעים (אין דרך אחרת לתאר ירי מטחים מאסיבי לעבר חפים מפשע).
עינב קורן
הזעזוע של יום הזיכרון לשואה תמיד מעורר שאלות של חוסן נפשי – איך? איך הם הצליחו לחיות אחרי כל הזוועות שעברו? איך הופך המקום הפצוע ביותר של הנפש לרגעי אושר? ומחשבה מפחידה מתגנבת לראש – האם אנחנו היינו שורדים את התופת? בכל מפגש שהיה לי עם שורדי שואה זיהיתי את המכנה המשותף לכולם, והוא אינו הסבל או הכאב אלא היותם אנשי תקווה וניצוץ שמחה שמצית ככל הנראה אש של חיים. אחרי כל מפגש כזה אני מבינה שאין לנו זכות לוותר על השמחה. למעשה, זו המטרה של כל טרוריסט – לדכא את נפשנו, לכבות ניצוצות של תקווה.
רבות דובר על המתח שבמעבר מיגון ושכול ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובאחת לחגיגות העצמאות. רבות דובר על ההשקעה הכספית העצומה של הרשויות באירועי חגיגת עצמאות והעלות המופקעת שדורשים הזמרים בערב זה. רבות דובר על כך שסמלי העצמאות הוחלפו במהות הלאומית ל”על האש” המוני, מנפנוף הדגל לנפנוף המנגל. בשבוע האחרון הועלתה אף ביקורת רבה על תחרות האירוויזיון, כאילו היא הסיבה לכך שזכינו לסבב אגרסיבי מעזה.
יש לנו ביקורת למכביר על עצמנו, אף פעם לא שבעי רצון ממה שהשגנו ומהדרך שעברנו, כאילו שאין ערך למחיר הרב ששילמנו כעם, כמדינה. ברגעים של פחד, תסכול וחוסר שינה, כשילדיי שוכבים על המזרנים במקלט, עלתה בי מחשבה אחת – אין לנו זכות לוותר על השמחה! הכי קל לברוח לכעס ועצב, הם מונחים שם שרק ניקח. האתגר האנושי הגדול בעיניי הוא לשמוח, פשוט לשמוח! לשמוח בחלקנו, שעברנו כל כך הרבה וכנראה עוד נעבור, שיש לנו מדינה!
ברגעי הפיצוץ בליל ראשון כמה קיוויתי שנוכל לשמוח בהמונינו בטיילת, לקנות שמבלולו (צמר גפן מתוק – למי שאינו דובר אשקלונית) ולזרוק אותו אחרי הביס הראשון, לנפנף על מנגל בחצר ולחפש אחר המטס בשמיים ולא את שובלי הירי של כיפת ברזל. לתלות את הדגלים במרפסות ובכלי הרכב. להתרגש מהגאווה הקולקטיבית שהסבה לנו הזכייה באירוויזיון בשנה שעברה ולברך על ההזדמנות לחשוף את ישראל בפני העולם על צדדיה החיוביים במפגש מוזיקלי (גם אם אנחנו לא חובבי אירוויזיון) שיש לנו הזכות לשמוח בו. מפגש שגם יתרום לכלכלת התיירות בארץ. אסור לנו לתת לאף טרוריסט לנהל אותנו וברגעים הקשים גם לשכנע אותנו לחזור בנו מהשמחה.
לבי עם הפצועים ומשפחות ההרוגים בסבב הנוראי הזה ואני משתתפת בכאבכם. המזור לאובדן הוא זיכרון חייהם לטובה, ועל כן היו בטוחים שלא נשכח גם כשנשמח.
עם ישראל חי!
