ערב פסח הוא מעמד היסטורי מכונן (ולא בגלל העובדה שהצלחנו להשתעבד לניקיון הבית ורגע לפני כניסת החג נשמנו לרווחה). ליל הסדר הוא הזדמנות משפחתית לספר ולשמוע את פרק הגאולה ההיסטורי של עם ישראל. כן, ההיסטוריה היא הסיפור של המנצחים, נקודת המבט של מי ששרד כדי לספר. מלבד הסיפור הקלאסי, כמעט הוליוודי של יציאת מצרים, יש בהגדה דיונים שלמים של חז”ל על השתלשלות האירועים הדרמטיים ומשמעויותיהם. מאחר שארמית היא לא השפה השגורה בפינו, רובנו מעלעלים בהגדה בחוסר נחת, מחכים כבר להגיע לשלב הארוחה ולדלג על שפת הצופן שוברת השיניים.
למעשה, ההגדה היא מהדורת חג מפוארת ומפורטת של המקומון שרווח אז בעם (בסגנון “כאן כנען”). בתחילתו יש אפילו תוכן עניינים ברור שמתחיל בקַדֵּשׁ ומסתיים בנִרְצָה. עלון חגיגי ובו מיטב הטורים והפרשנים, החל מהפרלמנט של רבי עקיבא בבני ברק וכלה ברבי יהודה שהקל עלינו בראשי תיבות של עשר מכות מצרים. אנחנו מזמרים את “הָא לַחְמָא עַנְיָא” (“זהו לחם העוני”) בקלות רבה מדי, לא נותנים דעתנו על כך שהפסקה הזו מתארת תחושת תקווה בקרב עבדים לקראת חירותם.
אלפי דורות לפנינו זימרו: “הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין”. כלומר, “השנה כאן – לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים – לשנה הבאה חופשיים”. שרים ולא מפנימים שאנחנו זכינו לאותה ציפייה נרגשת לשנה הבאה – הרי אנחנו בארץ ישראל, אנחנו חופשיים. לא מבינים שארבע הקושיות הן למעשה הנחיות לקיום הטקס כהלכתו, כולל סידור שולחן ותפריט מומלץ.
וכשמגיעים לארבעת הבנים, מיד כולנו מתכווצים בכיסא, מקווים שנקרא את שאלתו של החכם או לכל הפחות לא נזכה לפליטת פה של אחד מיושבי השולחן: “תקרא אתה את רשע, מתאים לך”. ארבעת תוארי הבנים הם לא ביטוי לסולם מוסרי, אלא התייחסות למהות ההגדה כולה – והגדת לבנך. כלומר, התארים הללו מתייחסים למידת הבקיאות של הבנים מדור לדור לגבי התורה והמורשת היהודית. ואיך בעצם בוחנים את הידענות שלהם? בדיוק כפי שעשיתי עכשיו, בשיטה היהודית הקדומה – שאילת שאלות. שאלת היטב? הרי שענית נכון!
קריאה מעמיקה של טקסט ההגדה וביאור שלו אמנם ירחיקו אתכם מהארוחה בעוד כמה דקות, אבל לפחות תדעו למה התכוון המשורר. בדיוק כפי שאתם קוראים בעיתון החג הזה את הכתבות והטורים השונים ומביעים דעתכם על הנכתב, כך ראוי שתעשו עם ההגדה בערב החג. אין ספק שההגדה ארוכה למדי, וליל הסדר הוא בבחינת בינג’ (צפייה רצופה, למשל בכל פרקי הסדרה האהובה עליכם על כל העונות שלה), אך התנחמו בכך שלפחות אתם יודעים איך הסיפור נגמר ושבתפוצות, בניגוד אלינו, מקיימים עד היום את ליל הסדר פעמיים(!).
מטרת ההגדה כולה היא לא לקבל את הדין מלמעלה, אלא ללמד את הילדים (ואת עצמנו גם, כל הזמן) שדבר בחיים אינו מובן מאליו! אנחנו אחראים למציאות של חיינו ומסוגלים להתמודד איתה, אחראים להשלכות של המעשים שלנו, לניסים שקורים לנו כל יום. הגדת פסח היא מעין דברי הימים, הכרה בסיפור של העם שלנו, בהיסטוריה שלו, אבל גם הזדמנות להתבוננות אנושית על האתגרים בחיינו והחוסן הנפשי שלנו – “בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם”.
לאחרונה התוודעתי לסיפורה יוצא הדופן של טובי טרקלטאוב, שורדת שואה שכתבה את ההגדה של פסח שאותה כינתה “הגדת השואה”. טרקלטאוב כתבה את ההגדה בפסח 1945 סמוך לשחרור (אף שלא ידעה זאת) בעת ששהתה במחנה הכפייה לנצינג שבאוסטריה. בתנאים לא תנאים יצרה הגדת פסח, הכוללת חמישה עמודים בגודל ממוצע של קופסת גפרורים. דף הכריכה נעשה מסמרטוט כחול, שעליו רקמה טובי את מפת ארץ ישראל, והמילה "ציון" בצדה הימני העליון של הכריכה. את חוטי הרקמה שבהם השתמשה טובי פרמה משמלתה. דפי הנייר שעליהם נכתבה ההגדה עשויים ככל הנראה מנייר טואלט או מנייר ישן. טובי מסרה את ההגדה לחברתה עליזה קליין, שעלתה לארץ לאחר המלחמה, ובשנות ה-80 הפקידה קליין את ההגדה במכון ללימודי השואה בחיפה. בפתח “הגדת השואה” כתבה טובי: “אנחנו רוצים לחגוג, אך איננו יכולים. אנו חפצים להאמין והדבר היחידי, מה שיש לנו ומה שאינו יכולים לקחת מאיתנו, הוא הזיכרון. רק זה יכול לתת לנו תקווה לעתיד טוב ויפה יותר, עליו אנו רוצים לחשוב ולא להוריד את ראשינו. ואם ה’ גאל את אבותינו ממצרים, יציל גם אותנו מעבדותנו המרה וישיבנו לארץ אבותינו”.
אין לי אלא לאחל לכולנו שנדע להעריך ולשמוח במה שיש לנו, לשמור ולכבד את הזמן, הכוונה והמעשה ולעולם לא להתייחס לדבר בחיינו כמובן מאליו – חג חירות שמח!
