חג פורים במהותו הוא חג של מציאות מתהפכת, גורל שנטרף. הדמויות במגילה עוברות תהליך שינוי לכל אורך העלילה בדעותיהן, החלטותיהן, מעמדן ובפרט גורלן. המנהג הקרנבלי של התחפושת והמסכה הושאל ואומץ לחיק התרבות היהודית והפך להיות ביטוי מובהק לשינוי הגורל – ונהפוך הוא. מעבר להנאה והשמחה שיש בהתחפשות, ישנה הזדמנות שמאפשרת היפוך של זהויות, הסתכלות מזווית אחרת על המציאות, כזו שמאפשרת בסופו של דבר קבלת החלטות ליצירת שינוי.
עינב קורן
אני אוהבת את הצירוף “ונהפוך הוא” כי בעיניי הוא לא רק מטבע לשון שנועד להדגיש את משמעות ההפך, אלא יש בו הזמנה ליזום שינוי, לפעול ולהשפיע על המציאות, על הגורל. האדם אדון לגורלו, ואין זו חתירה תחת התפיסה היהודית, להפך, הרי עקרון הבחירה החופשית הוא יסוד האמונה ביהדות. בידינו לפעול, לעצב ולשנות את גורלנו ולא מתוך המתנה פאסיבית לגזירת האל, אלא מתוך נטילת אחריות על הבחירות שלנו והשלכותיהן. הרי נאמר במפורש במסכת אבות: “הכול צפוי והרשות נתונה”. לנו הרשות לעשות למעננו וסביבתנו.
לכן בחרתי הפעם להציע קריאה אחרת של נהפוך הוא באמצעות ארבע המ"מים שמייצגות את ארבע מצוות פורים – מקרא מגילה, משתה, משלוח מנות ומתנות לאביונים (כל המצוות מתחילות באות מ’, ולכן זכו לכינוי ארבע המ"מים):
מונופול הכשרות בארץ הוא תופעה ידועה שיש להפוך בה ואותה ובהקדם. שלא תבינו לא נכון, הביקוש לכשרות בישראל הוא גדול, וציבור רחב מבקש לצרוך אוכל כשר, אך דווקא בשל כך מתבססת קרקע פורייה לבלעדיות של בעלי עניין. זה שוק רווחי למדי שמגלגל כל שנה כארבעה מיליארד שקלים בארץ בלבד.
בעיות של מבנה כוח, כסף ושליטה מאפיינות מאוד גופים בלעדיים, וכך נוצר מצב שהרבנות הראשית משיתה עלויות רבות ומיותרות על צרכני הכשרות ובפרט על בעלי עסקי המזון והמסעדנות. המחיר הכבד של תשלומי אגרה שונים, קנסות, הגבלות מחמירות שאינן עולות בקנה אחד עם ההלכה אלא נועדו להפעיל סנקציות לשם הסנקציות – כל אלו בחסות הממסד הרבני – כובלים את ידיהם של בעלי העסקים הקטנים שנפגעים מכך יותר מכול. אין ספק שזו אחת הסיבות העיקריות לקשיי השרידות של מסעדות, בתי קפה ומאפיות לאורך זמן.
כאמור, זו מדיניות של שנים שחלה על כולנו ברמה הארצית, אך לדעתי הישועה או היפוך הגורל צריכים להגיע מהרמה המקומית, מלמטה, מתמיכת הציבור בעסקי המסעדנות והמזון. כמו למשל במקרה של מסעדת פושטק, שהיא פנינה גסטרונומית מופלאה בעיר שהחלה לפעול לאחרונה תחת כשרות צהר. כשרות רבני צהר מאפשרת אלטרנטיבה הלכתית לרבנות הראשית באופן יעילות פעילותם של המשגיחים והמשגיחות מטעמם וכן העלויות הסבירות בגין השירות. עם זאת, בשל חוק איסור ההונאה בכשרות נאסר על בית אוכל להציג את עצמו ככשר ואף לרמוז על כך כל עוד אין לו תעודה מהרבנות.
רובכם בוודאי נתקלתם בפוסט של איציק עלמני, הבעלים של קונדיטוריית הבוטיק “פרלינו” בשכונת ברנע ש”זכה” לקנס על סך 2,000 שקלים בגלל אותה פרשנות גסה של הרבנות.
עלמני קיבל קנס בגלל שתלה שלט של גילוי נאות שאינו פועל עוד בחסות הרבנות. מבוי סתום בפרשנות של העניין בעצם מחייב בלית ברירה לשתף פעולה עם הרבנות, ולכן צריך להרים קול ולשנות את הגזירה, כי אפילו ה’ השאיר בידינו את הבחירה.
משתיק קול. כמו שבוודאי נוכחתם אם קראתם את הטורים שלי עד כה, תרבות השתקת הקול (אם ניתן לכנות בריונות תרבות) קשה לי מאוד, ואני נלחמת בה בכל הזדמנות. לכולנו יש את הזכות לבטא ולהשמיע את דעתנו, גם כשזו לא מתיישבת עם דעת אחרים, בין אם הם אנשים מהיישוב, נבחרי ציבור או שועי עולם.
השבוע הדהדה בכל מדיה אפשרית תגובתה של הדוגמנית והמגישה רותם סלע לריאיון של רינה מצליח עם מירי רגב, שרת התרבות (גם כאן מתבקשת שאלת התרבות). תגובתה נגעה ליחס הלא שוויוני לציבור אזרחי ישראל ובהתייחסות הבוטה והמתנשאת כלפי הערבים על ידי השרה. העניין כאן הוא לא פוליטי גרידא, ועל כן אין זה עניין אם אתם נמנים עם הצד הימני או השמאלי במפה.
הסטורי של רותם סלע. צילום מסך מחשבון האינסטגרם של rotemsela1
הרעש שעשה הפוסט הקצרצר של סלע, שבו ביקשה לבטא את עמדתה מתוך התייחסות ישירה להסתה ואי שוויון היה כל כך לא מידתי עד כדי כך שראש הממשלה בכבודו ובעצמו טרח להגיב לה. אולי מפני שהוא בעיצומו של קמפיין בחירות או שהוא חש כי עליו לרוץ ולנקות את שיירי המסרים של שריו ולהסביר את פשר הצהרותיהם. לו רק היה מגיב לנו, תושבי הדרום, במהירות שיא כזו אחרי כל פוסט ותמונה שהעלינו בעקבות סבבי ירי או בלוני תבערה.
מקבלי ביקורת (או מכבדי ביקורת), כי זו בהחלט משימה לא פשוטה להכיל ביקורת ברמה האישית וגם ברמה המקצועית. עם זאת, ביקורת היא לא שיפוטיות, אלא מנגנון שנועד להתייחס לדעה או תוצר באופן ראוי ומכבד חיובי או שלילי. גידוף, ניאוץ, זלזול, החרמה, ביטול, לעג או התעלמות הם לא הדרכים הטובות ביותר (בלשון המעטה) להתמודד עם ביקורת, והן כשלעצמן לא מבטאות ביקורת.
מניחה שיש הבנה בינינו על ראוי ומכבד גם כשאין הסכמה, ובפרט כשהביקורת שלילית. תגובות הנאצה שעוררה דעתה של רותם סלע היו מחפירות ומזעזעות ובוודאי נתקלתם בהן גם אתם בשבוע האחרון. היכולת להתמודד עם ביקורת צריכה להתחיל בנבחרי הציבור כי הם מהווים דוגמה ציבורית. למשל, משה אטיאס, חבר המועצה שהעלה פוסט בפייסבוק בפנייה לציבור הרחב בשאלה מה דעתם על הלוגו החדש של מרכז הצעירים העירוני (מיתוג שממומן כאמור מכספי ציבור). משהבעתי את עמדתי השלילית (אגב, לא הייתי היחידה), ציפיתי כי מן הראוי שיתייחס לנאמר ויתמודד עם תגובות של חוסר שביעות רצון. תגובותיו היו מתגוננות, והוא פטר אותי פחות או יותר בתשובה בסגנון: זה מה שנבחר ודעתך לא ממש רלבנטית.
רוצים להישאר מעודכנים?
הורידו את אפליקציית "כאן דרום – אשקלון"
הואשמת בעבירה פלילית? משרד עורכי דין אמנון גולן – ההגנה המשפטית שאתה צריך
אז אנצל הזדמנות זו להבהיר נקודה חשובה בשם הציבור: אם אתה שואל לדעת הציבור כשאתה מציג תוצר מוגמר ואינך מצפה באמת לדעת הקהל, אנא חסוך מאיתנו מראש את המשחק הכרוך בשיתוף ציבור לכאורה. נהפוך הוא, יש לך הזדמנות לממש את הבחירה בך לכדי עידוד מעורבות אותנטית של הציבור ולא להתייחס אלינו כסמן וי. היכולת להתמודד עם ביקורת דורשת למידה מתמדת, ועשייה ציבורית דורשת קודם כול התייחסות הולמת לציבור (בפרט זה הפעיל).
את המ”ם הרביעית אני משאירה לכם לבחור, אבל מזמינה אתכם לשאול: מה דורש הפיכה, שינוי? כי אחרי שיש לנו “מה” אנחנו יכולים להתחיל להכריע איך, מתי, היכן וכמה. שנזכה להפוך גורלות לטובה יום-יום מתוך עשייה מכבדת, אכפתית, רגישה ונדיבה. שיהיה לנו חג פורים שמח!
