כבכל שנה, כשמגיע יום האישה הבינלאומי לפתחו של חודש מרץ אני מוצאת עצמי בתחושות די מעורבות. קשה לי לחגוג במיוחד משהו שהוא בטבע שלי. הרי לא בחרתי להיות אישה – נולדתי כזו, ועם הזמן למדתי שאין סיבה להתנצל, להצטדק או לחגוג את ההוויה שלי רק בגלל היכולת האנטומית שלי להוליד.
ריבוי ימי הציון (יום המשפחה, יום הילד, יום הדמוקרטיה וכו’) שהתווספו ללוח השנה שלנו מעידים על כך ששינוי דרוש פה, אז בואו נפעל לקדם אותו ופחות לחגוג אותו. יום האישה הוא למעשה לא חגיגת הנשיות, מקורו בכלל במפגן סוציאליסטי, (בהמשך אפילו קומוניסטי) שקרא לשוויון זכויות הנשים הפועלות בראשית המאה ה-20.
חתירה לשוויון זכויות והזדמנויות לנשים היא בהחלט מטרה ראויה שקל להזדהות עמה, גם אם אינך אישה. כאמור, ציון יום זה החל לפני יותר מ-100 שנים ומעמדן של הנשים דאז לעומת היום נדמה רחוק שנות אור, אך עדיין יש שאני נדרשת לעמוד באופן עקבי על זכויותיי והכרה ביכולותיי על אף ומתוקף היותי אישה. פערי השכר בין גברים ונשים בתפקידים דומים, אי שוויון במתן הזדמנויות לפיתוח מקצועי, הומור שמסגיר תפיסות עומק על נשים ביחס לנהיגה, חשיבה אמוציונלית או סתם סקסיזם זול, כל אלה עדיין נוכחים בתבניות החשיבה של כולנו. קשה לנער אבק שהצטבר במשך דורות על שמיכת טלאים שחיממה משפחות שלמות ושארגו נשים בעצמן. בסופו של דבר, דיכוי מתעצם כשיש מי שמוכן לקבל אותו ולפעמים אפילו לחבקו.
עינב קורן
אז למה הרגשות המעורבים? כי אנחנו עדיין שבויים במתח שבין פמיניזם לשוביניזם, בין שחרור האישה בגלוי לכליאתה ברובד הסמוי. מטפחים כוח נשי אבל במידה 36 ומטה, מעודדים הגשמה עצמית אבל שופטים את האימהוּת הקרייריסטית, סודקים את תקרת הזכוכית אבל מדביקים בכוח את החריצים או מגבילים את גובה התקרה.
למה עדיין? כי כבר בתלמוד יש סיפור ייחודי על כוחה של אישה, שיש בו מן הפמיניזם והשוביניזם החז”לי גם יחד. הסיפור הוא על רבן גמליאל שנשאל על ידי הקיסר איך אתה מסביר את העובדה שאלוהיכם הוא גנב? הרי הוא הפיל תרדמה על האדם הראשון וגנב ממנו צלע לברוא את האישה. לשמע הטענה ביקשה בתו של רבן גמליאל מאביה להשיב לשאלתו של הקיסר. היא פנתה לקיסר וביקשה שיביאו לפניה שופט כי היא רוצה להתלונן על גנב שפרץ לבית בלילה, גנב את כד הכסף והשאיר במקומו כד זהב. הקיסר בתגובה לשמע הבקשה ענה בציניות מתבקשת ואמר: “הלוואי שיבוא עלינו כל יום גנב כזה”. הבת החכמה מיד הציגה את הנמשל לקיסר ואמרה לו: “ולא היה זה נהדר לו לאדם, שנטל ממנו ה’ צלע וברא לו את האישה שתשמש לו שפחה?” הקיסר שלא הסתפק במשל, ענה לה: “טוב, אבל למה הוא לא עשה את זה בגלוי? למה בסתר?” הבת הגיבה במהירות וביקשה שיביאו לה נתח של בשר והחלה לעבד את הבשר הנא מול הקיסר, הכינה לו אומצה עסיסית והציעה לו לאכול. הקיסר שצפה בכל תהליך הבישול איבד מתאבונו ואמר לה שהוא אינו מעוניין באומצה כי היא מאוסה עליו לאחר שראה כיצד הוכנה. הבת השיגה את מטרתה והבהירה לקיסר שכשם שהוא נרתע מהאומצה כך גם היה נרתע האדם מהאישה אם היה עד להליך בריאתה.
הסיפור הזה מדהים אותי כל פעם מחדש ובכל קריאה בו אני מגלה עוד נדבך מרתק על המתחים הללו והדואליות שבין חכמתה של הבת שמגנה על בריאת האישה ומנגד מבטאת תפיסה גברית מובהקת שהאישה נועדה לשמש את האדם כמתנה. שלא לדבר על ההשוואה המטאפורית בין האישה לנתח בשר. זו האחריות שלנו להשתחרר מהדואליות שמתקיימת בנו מקדמת דנא בכל הנוגע לערכה של האישה כפי שקהלת מוצא אותה מר ממוות ומנגד לברך על האמירה במשלי: “מצא אישה – מצא טוב”.
לשמחתי אירועי יום האישה קיבלו תפנית שונה בשנים האחרונות, מחלוקת פרח, סדנאות איפור והופעה של אייל גולן הם ממוקדים בתכני עומק על קולן של הנשים, פאנל שדן בזכויות ומעמד הנשים ומופעים של זמרות ובדרניות. עם זאת, אירועים אלו בדרך כלל מכוונים לציבור הנשים, תלמידות או סטודנטיות כשלמעשה העצמה נשית ראוי שיהיה לה במה בקרב כלל הציבור, משמע גברים ונשים יחד. מי שצריך לשמוע שלאישה זכויות ואיכויות שוות הוא דווקא הגבר שלפעמים צריך תזכורת שאישה הולידה וגידלה אותו, שבלעדי אישה אין לו המשכיות משפחתית ושבתו היא אישה שזקוקה לו שיראה אותה באור חיובי ומצמיח.
בנוסף, אני ממש נגד התופעה של ביטול גברים, בין אם זה במופעי סטנד אפ אנטי גבריים או מיצג שיטתי שמבחין בין גברים ונשים ומאפייניהם. אנחנו לא מנוגה והגברים לא ממאדים. יש בינינו הבדלים וטוב שכך אבל הם לא בינאריים – גבר ואישה אלא מאפייני שונות אינדיווידואליים בין אדם לאדם באשר הוא והיא. ישנן נשים אדיבות, מרושעות, חכמות ופחות, יצירתיות ומקובעות ועוד, בדיוק כמו שיש גברים כאלו. אמנם המבנה האנטומי שלנו שונה וגם הייעוד הפיזיולוגי אבל בכל מקרה המין האנושי משתכלל אבולוציונית מדור לדור ואולי לא ירחק היום שבו נהיה דומים יותר, גברים ונשים. למעשה זה כבר קורה עכשיו, החלוקה המגדרית נפרצה ומנעד הזהויות רחב יותר היום.
העובדה שאני אישה היא רק רכיב אחד משלל מרכיבי הזהות שלי, אני גם אשת מחשבה, יהודייה, סקרנית, אמא, אוהבת לנהוג, חובבת שינה (אבל לא מגיעה אליה), רצינית וגם מצחיקה. אני פשוט אני. מייחלת ליום שבו לא נצטרך לציין את יום האישה כי זה יעיד על כך שאנחנו לא נשפטות על בסיס הזהות המינית המולדת שלנו אלא פשוט בזכות מי שאנחנו.
